הסכם עם חמאס, ערביי ישראל רואים בו תקווה פנימית, לא רק מדינית // ד"ר עקאב זידאן

(ד״ר עקאב זידאן חוקר בעיקר מדיניות ציבורית וממשל מקומי ומנהל אגף משאבי אנוש ושכר במועצה מקומית דאלית אל כרמל)

ההסכם שנחתם בין ישראל לחמאס התקבל בברכה בקרב חלקים נרחבים בציבור הערבי בישראל. אך חשוב להבין, אין זו שמחה על עזה בלבד. עבור ערביי ישראל, ההסכם נתפס כהזדמנות להחזיר מעט יציבות לחיים שהשתבשו קשות בשנתיים האחרונות ולבלום את ההידרדרות במעמדם בתוך החברה הישראלית.

הידרדרות כלכלית וחברתית בקרב עסקים ערבים

מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, נפגעו יישובים ערביים באופן משמעותי. לפי דוח של ג’וינט, אשלים (תמונת מצב החברה הערבית), עסקים קטנים חוו ירידה חדה בהכנסות בשל היעדר קונים ותיירים יהודים. משפחות יהודיות שבעבר נהגו לבלות בעכו, ביפו ובנצרת, חדלו להגיע. התוצאה הייתה מסעדות שנסגרו, חנויות שוממות ותחושת שיתוק כלכלי עמוקה.

הפגיעה לא נעצרה בכלכלה, היא גלשה גם למרחב החברתי. משרדי ממשלה ועמותות אזרחיות צמצמו נוכחות ביישובים ערביים, פרויקטים משותפים נעצרו, והתחושה הרווחת הייתה של בידוד והזנחה. מה שהוביל לירידה בתחושת השייכות למדינה, עלייה בתחושות ניכור וחשש יומיומי לדבר בערבית במרחבים יהודיים.

שחיקת הביטחון האישי

סקר מחודש יוני 2025 של המכון הישראלי לדמוקרטיה הציג נתון מדאיג, רק 14% מהציבור הערבי בישראל דיווחו על תחושת ביטחון אישי גבוהה, ירידה חדה לעומת חודשים קודמים. לעומת זאת, בקרב הציבור היהודי חלה דווקא עלייה בתחושת הביטחון. הפער הזה ממחיש עד כמה המלחמה פגעה באיכות  החיים של הערבים בישראל.

הפערים באו לידי ביטוי גם בהיבט הפיזי, שליש מהאזרחים הערבים דיווחו כי אין להם כלל מרחב מוגן תקני בסביבת מגוריהם, לעומת כ-5% בלבד בקרב היהודים. הנתון הזה אינו רק סטטיסטיקה, הוא משדר מסר של חוסר השקעה מתמשך בביטחונם של האזרחים הערבים ומעצים את תחושת ההדרה.

היעדר טיפול בפשיעה

לצד כל אלה, נמשכה ואף החריפה מציאות נוספת, העלייה בפשיעה בחברה הערבית. גם לפני המלחמה עמד הציבור הערבי בפני גל אלימות חמור, עם מאות מקרי רצח וירי בשנה. אולם במהלך השנה האחרונה ובעיקר בזמן המלחמה, נדמה כי המשטרה והמערכת הפוליטית הפנו את רוב תשומת הלב למאבק החיצוני, בעוד שהטיפול בפשיעה בתוך היישובים נדחק לשוליים.

בפועל, תושבים רבים מצאו עצמם במצב כפול, מצד אחד הם חשופים לפגיעות ביטחוניות בשל היעדר מיגון וחוסר תחושת ביטחון, ומצד שני, שבויים במציאות יומיומית של סכסוכים חמולתיים, ירי חופשי ברחובות וחוסר אמון במערכת אכיפת החוק. התחושה הייתה שהמדינה איבדה עניין בחיי הערבים, אם משום שהיא עסוקה במלחמות חוץ, ואם משום שהנושא נתפס כבעיה פנימית ולא כמשבר לאומי.

הזדמנות לשינוי ביחסים עם הצבא

דווקא בעקבות המלחמה והחשיפה המוחשית של החברה הערבית לפגיעת הטילים, לצורך במערכות מיגון והגנה, החלה להתגבש אצל רבים הבנה חדשה ביחס למוסדות הביטחון. רבים חוו על בשרם את חשיבותו של פיקוד העורף והסיוע הצבאי לשמירה על חיי אדם בשעת חירום. תחושת הפגיעות הזו עשויה להוביל בעתיד לדרישה גוברת מצד ערביי ישראל להשתלב בצה”ל ובמערכות הביטחון, לא מתוך כפייה, אלא מתוך הכרה בחשיבות ההגנה על חיי אזרחים ועל מרחב החיים המשותף.

ההסכם כהזדמנות

על רקע כל אלה, ההסכם שנחתם נתפס בקרב רבים מערביי ישראל לא כהישג של צד זה או אחר, אלא כהפוגה שנחוצה נואשות. הפסקת האש מאפשרת הקלה במתח הביטחוני וחזרה הדרגתית לשגרה לפתיחת עסקים, לחידוש קשרי מסחר, לחזרת יהודים וערבים למרחבים משותפים ואולי אף להשבת מעט מתחושת הביטחון.

אין מדובר בתמימות. רוב ערביי ישראל מבינים שההסכם לא מביא שלום יציב, אך עבורם המשמעות המיידית היא עצירת ההידרדרות במעמד האזרחי, החברתי והכלכלי שלהם עצמם.

לא להסתפק בטלאי זמני

האתגר של מדינת ישראל אינו להסתפק בהסכם כטלאי. על המדינה לשוב ולחזק את הלכידות האזרחית, להשקיע באמת במיגון יישובים ערביים, לחזק את השירותים החברתיים ולנהל מאבק נחוש בפשיעה שגובה מחיר דמים. אם לא נטפל במשבר הפנימי, כל הסכם חוץ יהיה שברירי. השבר בין יהודים לערבים בתוך ישראל מסוכן לא פחות מהעימות עם אויבים מבחוץ.

ערביי ישראל מברכים על ההסכם שנחתם, לא משום שהוא מנצח את חמאס, אלא משום שהוא מעניק להם סיכוי להשיב לעצמם את הזכות לחיים נורמליים, לכלכלה מתפקדת, לביטחון אישי, ולהשתייכות אמיתית למדינה.