הוויכוח הפוליטי בישראל נוטה לחלק את הציבור הערבי לשתי קבוצות בלבד: מצביעי המפלגות הערביות ומצביעי השמאל. אלא שהמציאות בשטח מורכבת ופרגמטית הרבה יותר. מתחת לרדאר של הסוקרים והפרשנים, צמח בחברה הערבית ציבור ענק, משכיל ומעורב, שפשוט ניתק מגע מהמערכת הפוליטית.
המספרים ממערכות הבחירות האחרונות ובמיוחד מניתוחי העומק של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מספרים את הסיפור כולו: בבחירות 2022, למרות תחושת חירום מגזרית, כמעט מחצית מבעלי זכות הבחירה הערבים פשוט לא יצאו להצביע. הטעות המסורתית היא לפרש את ההימנעות הזו כהחרמה אידיאולוגית של הבחירות לכנסת או לייחס אותה לפיצול המפלגות הערביות. המציאות הפוכה, הימנעות של קרוב לחצי מיליון אזרחים אינה החרמה, היא הבעת אי אמון מוחלטת בהיצע הקיים. האזרח הערבי הפרגמטי הסתכל ימינה, שמאלה ולמרכז, והבין שאין פתק אחד שמייצג את סדר העדיפויות שלו.
קריסת הפרדיגמה הלאומית
סדר העדיפויות הזה מגובה כיום בנתונים חד משמעיים. בסקרי קרן קונרד אדנאואר, רק 7.6% מהנשאלים בחברה הערבית הגדירו את הסדרת הסוגייה הפלסטינית כנושא המרכזי שקובע את הצבעתם. לעומת זאת, 74% מהציבור הערבי מצהירים כי הסוגייה הבוערת ביותר עבורם היא הטיפול באלימות ובפשיעה.
אותם 47% שנשארו בבית בשנת 2022 הם בדיוק המעמד הפוליטי החדש: צעירים, אקדמאים, מעמד ביניים ובעלי עסקים שמוטרדים מהחיים עצמם. כשהם מסתכלים על המפלגות הערביות הם רואים פיצול ומאבקי אגו, כשהם מסתכלים על השמאל הציוני הם רואים פטרונות חסרת שיניים וכשהם מסתכלים על ממשלת הימין הם רואים עוינות. התוצאה היא ואקום אלקטורלי עצום.
"האוקיינוס הכחול" של המרכז הממלכתי
כאן בדיוק טמון הכשל האסטרטגי של המפלגות החדשות המתגבשות במרכז – ימין. נפתלי בנט וגדי איזנקוט מבקשים להציג אלטרנטיבה שלטונית. הם מחזרים במרץ אחרי כל קול פוטנציאלי של הימין הרך, אך מתעלמים לחלוטין ממאגר הקולות הגדול ביותר בישראל שמונח כרגע על הרצפה. המאבק על הקול הערבי אינו משחק סכום אפס בתוך החברה הערבית. עבור בנט ואייזנקוט, זהו "אוקיינוס כחול".
כאשר פוליטיקאי ציוני מבקש מאזרח ערבי להפסיק להצביע למפלגות הערביות ולעבור אליו, הוא דורש ממנו לחצות מחסום פסיכולוגי של בגידה בקולקטיב. אך כאשר בנט יפנה לצעיר מנצרת או מקלנסווה שכלל לא הצביע בשנת 2022 ויגידו לו: "אני לא מבקש ממך להיות ציוני, אני מבקש ממך לעשות איתי חוזה על ביטחון ברחובות, על פתיחת אזורי תעשייה ועל השקעה בחינוך", הוא מציע לו עסקה אזרחית נקייה.
הנתונים מראים שהציבור הזה מוכן לעסקה כזו: 77.4% מהציבור הערבי תומכים עקרונית בכניסת מפלגה ערבית לקואליציה ונתון מדהים של 45.6% מוכנים שהיא תיכנס לכל ממשלה שתקום, ללא קשר לזהות הגושית שלה. הפרגמטיות ניצחה את האידיאולוגיה, היא רק מחכה לפרטנר.
שובר השוויון של הבחירות הבאות
הפרדוקס הוא שדווקא בנט שהרכיב קואליציה עם רע"מ ואייזנקוט שנתפס כאיש ביטחון ממלכתי וישר, הם הטיפוסים הפוליטיים שהציבור הערבי הפרגמטי מסוגל להעריך: ביצועיסטים, אנשי סדר ומשמעת, ולא מפריחי חזונות וסוחרי סיסמאות על משילות ומזרח תיכון חדש, בזמן שבמזרח התיכון הישן גובים פרוטקשיין על עסקים מקומיים.
בפוליטיקה הישראלית, תזוזה של 2-3 מנדטים מגוש לגוש משנה את ההיסטוריה. בחברה הערבית יושבים כיום לפחות 4-5 מנדטים של אזרחים רדומים שמחכים למישהו שידבר איתם על החיים עצמם.
מנהיגות אמיתית נבחנת ביכולת לזהות את המציאות לפני כולם. בנט ואייזנקוט לא צריכים להמציא את הציבור הערבי הפרגמטי, הוא כבר קיים, הוא כבר ממופה והוא כבר הוכיח שהוא מוכן לשבור את הכלים. עכשיו נותר לראות אם במרכז הישראלי יש מישהו מספיק אמיץ, כדי להרים את הטלפון.