רחוב פבזנר בחיפה, כמעט פינת בלפור. הבניין השני, חצר גדולה בחזית שרובה מגרש כדורסל ובצד אזור חולי לקפיצות וטיפוס חבל. מספר מדרגות במרכז יורדות למגרש הכדורסל ועם חצייתו, אתה בכניסה למבנה בית-הספר. בצד ימין שביל צר מוביל לצד הבניין. חלון הספרייה הפתוח משמש כעמדה להחלפת ספרים, לכל החפץ בכך. עם פתיחת החלון לחלוקה הסתערנו כל הילדים, רבים על ספר זה או אחר. ילדינו היום לא יסתערו בשקיקה כזו אף לחלוקת חינם של שוקולד וממתקים.
צדו של הבניין עד לגדר האחורית משמש למשחקי כדור. המשטח חולי כולו וזה המקום אליו נוהרים הבנים עם השמע הצלצול. שמונת הראשונים זוכים להיכלל בשתי קבוצות למשחק כדור-ראש סוער. אלכסנדר ורם, הג'ינג'י הבריון מהכיתה המקבילה שלי, שיחק גם אם לא הגיע בין הראשונים ואף אחד לא העז לערער על מעמדו זה. השנה היא 1947 ובריון היה בריון.
משחק סוער באחת ההפסקות. אלכס פרץ קדימה, הקפיץ את הכדור על מצחו תוך תנועות ידיים סיבוביות. יד ימין נתקעה בגדר וצרחותיו הזעיקו את כל בית-הספר. מסתבר שחוט ברזל שבלט מהגדר נתקע באגודלו וחדר פנימה לתוך הבשר. האחות ניסתה למשוך, אך הברזל נתקע כפי שחכת-דייגים נתקעת בחכו של דג. שעה ארוכה עמד אלכסנדר הגדול ובכה, (לא זה שאתם מכירים) עד שהגיע רופא והצליח לשחררו. על פי החבישה ומשך זמנה, החתך היה הרבה יותר עמוק ממה שחשבנו.
ממול בית-הספר, קומה מעל לחנויות, גר חיים החצוצרן. נמוך קומה בעל רצון אדיר ללמוד מוסיקה. דקותיים לאחר הצלצול לסיום יום הלימודים, כבר שמענו את החצוצרה. חיים מושך טונים ארוכים, מסלסל בתרגילי שפתיים שונים ועובד ללא לאות. יודעי דבר ניבאו לו גדולות בנגינה.
ביום בהיר, פסקה הנגינה בבת-אחת. חיים נפטר מגידול בראשו. החצוצרה נדמה. זמן רב האמנתי שהמאמץ שבנגינה ככלי נשיפה גורם למחלה נוראה כזו.
המדרכה בחזית בית-הספר תוחמה בשני קווי צבע, כשהמרחק ביניהם שישים מטרים כמעט בדיוק. הריצות למרחק זה נמדדו בעזרת שעון-עצר בתקווה שהולכי רגל יעברו למדרכה השנייה ושאף אחד לא יתקל בעמודי חשמל שבמסלול. אלו אינם תנאים לשיאי עולם, אך ספורט זה העיקר.
הקו הסופי של הריצה הסתיים מול ביתו של אלכס ורם. אימו פסנתרנית ומורה לפסנתר. הדירה חזיתית בקומת הקרקע כך שהצלילים שבקעו היו מנעימים לעוברים ושבים את ההליכה בקטע זה של הרחוב.
באחת ההזדמנויות, ללא ריצה, נכנסנו אליו הביתה. הכרתי את אימו, מורה לפסנתר, שהתיישבה לפסנתר וניגנה יצירה. הצלילים ששמעתי הקפיאו אותי. מאז זה קורה לי כשאני שומע את הטוקטה ופוגה ברה מינור, מאת יוהן סבסטיאן בך. היצירה אומנם לא נכתבה במקורה לפסנתר, אך גם העיבוד מהעוגב מרשים ביותר. בכלל אני אוהב את בך, יוהן סבסטיאן.
בבניין הסמוך לבית-הספר שכן בית-קפה. בקומת הקרקע שחזיתו פונה לרחוב בלפור הרקידה תזמורת את אורחי בית-הקפה. הסולן, וילנסקי, ניצול שואה המנגן בסקסופון טנור שנראה כצעצוע בידיו וגופו הגדולים. בדרכי הביתה אהבתי לעמוד ולהקשיב לנגינת התזמורת.
משחק כדורסל סוער בחצר בית-הספר נסתיים. ניגשתי לברזיה לשתות מים כשקבוצת ילדים שעמדה ליד החלונות האחוריים של בית הקפה, קראה לי. מיהרתי בתקווה לראות איזה ריקוד סוער של אחד הזוגות המבלים במקום. התקרבתי לחלון צר וגבוה, טיפסתי על שתי לבנים שהיו מוכנות במקום, נעמדתי על קצות אצבעותיי מתבונן פנימה. ראיתי גב של אישה קרוב אלי מאוד. לפתע הרימה את שמלתה ובאחת הסירה את תחתוניה. ישבן ענק ולבן נגלה מול פרצופי, מרחק נגיעה ממש. כמעט נפלתי מהלבנים לקול צחוקם הפרוע של הנוכחים. היו אלה שירותי הנשים של בית-הקפה והילדים הציצו על פי תור קבוע לראות ישבני נשים כשמתאפשר.
יהודית אניספלד ז"ל, לא הספיקה להגיע לכנס בוגרים שנערך שנים רבות מאוחר יותר. כל-כך רציתי לספר לה על מכתב האהבה שכתבה לי ושמור אצלי באחת הפינות. במכתב מבטיחה לי יהודית מתנה יפה במידה ואקבל את בקשת החברות שלה וכמו כן מבקשת שאדכא את אהבתי לחוה קלינמן, שלדעתה אינה ראויה לי. על מנת לקבל את המתנה עלי לבצע את הכתוב. יהודית הייתה בת שמונה וקצת כשכתבה את המכתב הזה אלי.
בכנס הזכרנו גם לא מעט חברים שאינם איתנו.
מנהל בית-הספר נכנס לכיתה בלוויית שני אנשים זרים שלא הכרנו. הוא הציג אותם כמנהלים מקול- ישראל המחפשים ילדים להקלטת תסכיתים. אינני יודע על מה התבסס המנהל כשבחר בי להיות אחד מהקריינים שישתתפו בהקלטה. קול בס רדיופוני לא היה לי אבל קול צפצפני של ילד כן.
הוזמנתי לאולפן הקלטות, שהיה בהמשכו של רחוב פבזנר ושם עסקנו תקופת מה בקריינות מול מיקרופונים, לתסכיתים שהושמעו אחר-כך ברדיו.
תזמורת סימפונית חיפה מכרה כרטיסים מוזלים לבני נוער לשמוע מוסיקה קלאסית באולם קונצרטים, שהיה בדרך כלל קולנוע מאי. אני הבן היחידי יחד עם בנות הכיתה. חווה קליינמן, יהודית אניספלד, דניאלה יפה, דניאלה וייס, אילנה קרווסר ואווי גם דליה זוהר. הבנים מתביישים להביע אהדה למוסיקה קלאסית בקול רם, כך שהקבוצה המכובדת הזו ואני הולכים מדי חודש לשמוע את תזמורת סימפונית חיפה בקונצרט לנוער.
ביום בהיר נבחרתי לנגן על הכינור כסולן עם תזמורת סימפונית חיפה. עוד יסופר!
בשנות ה 80 ההיתי איש אב לשלושה ילדים. כתבתי כבר שהתחלתי את לימודי בחוגים לפני קום המדינה.
המורים שלנו היו מהרמה הראשונה ויותר.
בית הספר ברחוב יאיר כץ היה תת רמה ועצוב עבור תלמידי דוד ילין שצריכים לסבול את מבני בית הכלא האלו עם המדרגות ביניהם וחצר האסירים החשוכה בין שני אגפי האסירים
זה אחד מבתי הספר המדכאים בעולם שירד בשנות ה-80 מכל נכסיו ומוריו הטובים והכניס בררה שהשתלטה על ההוראה והביאו בשנות ה-90 מלא מורות עולות חדשות בקושי ידעו ללמד, או עברית והכניסו 60% רוסים עולים והרסו חברתית שכבות שלמות שיצאו בלי שום הווי כיתתי או שכבתי טראומה לכל הלומדים שם בשנות ה-90.
דר סיגל גוטר היקרה!
הורי רשמו אותי לבית הספר בשנת 47והייתי רחוק בשלושה חודשים מיום הולדתי השישית. לא היו לי החלטות או תובנות ואם הייתי קורא אז את שכתבת לא הייתי מבין מילה. בכל מקרה תודות על שהגבת לזכרונותיו של ילד.
גם אני למדתי בחוגים אצל ניצה טל .אין לי מילה רעה לומר על המורים וחברי המקסימים לכיתה אבל המבנה עצמו , המבנה אכן מרגיש כלא וחצר האסירים מוקפת בסורגים
המבנה תמיד הוריד לי את החשק ומצב הרוח .כיום עוספת ילד מדויד ילין ותחושת המחנק והכלא מלווה אותי בכל יום
קראתי את הכתוב אך יש פער ניכר בין ההבטחה בכותר הכתבה למידע היסטורי על ביה"ס חוגים
לכתיבה הסובייקטיבית והאימפרסיוניסטית בעיקרה של מר סגל.
אפרופו, הורי שלי התעקשו לשלוח אותי לבית הספר הריאלי, שנחשב אז לגולת כותרת. לפיכך, נדרשתי להשלים פערי קוריקולום לטובת הענין. לימים, היה בי צער, על שלא הלכתי, בפשטות שמחה, עם חברי הילדות שלי לחוגים. (הבוגרים שם היו איכותיים, החטיבה והתיכון היו במקום אחד, לא היה צריך לשלם ביתר יחסני, לא היתה נוקשות מוגזמת במלאכת החינוך…). בקיצור, צריך לחזק את בתי הספר הציבוריים בעיר ולתקן את חסמי המונופול של הריאלי ביחס לפעולת החינוך בחיפה. ד"ר סיגל גוטר
סיגל גוטר
בוגרת חוגים. למדתי בחוגים שביהס היה ביאיר כ"ץ . ההחלטה הכי טובה של ההורים שלי להסכים לבת 12 נחושה ללכת דווקא לחוגים ולא לעירוני ה (כבודו במקומו עומד). למדתי שם בתקופה של תמי היינריך, ניצה טל, שרון קלוזני , יפה וייס , פיטר, אלי לכטמן זל , מוטי (פיזיקה) , בילי ליטני ועוד רבים וטובים. אחלה ביס עד היום זוכרת כמעט כל יום שם לטובה
מודה על התגובות. מעניינות ומשכילות.
ב.ט. הרבה מבני משפחתי וחברי למדו בחוגים בימים שהיה בית ספר פרטי יוקרתי. אמי בוגרת המחזור הראשון שלו. הם היו 5 בנים ו-2 בנות. שתרמו רבות לחינוך ולמדע בניהם לימים פרופ' בנטל, פרופ' שמואלי.
סוף סוף מישהי שיש לה דעה חיובית על חוגים בשנות ה 60 .חגית שפירא הגר
בית ספר חוגים שני פרסי נובל גם אהרון צ'חנובר וגם יואל מוקיר
ועוד שניים מחיפה פרס נובל ועוד אחד פרס נילס האבל למתמטיקה שווה ערך לנובל.
עיר קטנה כל כך מצמיחה כל כך הרבה זוכי פרסים יוקרתיים?
מאד פשוט – היה כל כך משעמם בחיפה כבר אז שכל מה שיכלו לעשות זה לחרוש בלימודים
כשרון כתיבה יוצא מן הכלל.
אמנם גדלתי באזור אחר בחיפה, אבל התרגשתי מן הזכרונות.