ה־4 באוקטובר 2003 נצרב בזיכרון החיפאי כיום שבו נבחנה משמעותה האמיתית של המילה „ביחד“. מסעדת „מקסים“, השוכנת בחוף הכרמל ובבעלות משותפת יהודית־ערבית, הפכה באותו יום מזירת בילוי לזירת טרור – אך תושבי חיפה, בני כל הדתות, סירבו להיכנע לשנאה.
המסעדה המשותפת
המסעדה נפתחה בשנת 1965 ביוזמה משותפת של שתי משפחות – יהודית וערבית. המייסדים היהודים, שבתאי ומירי (מיריי) טיאר, מוצאם מהעיר תוניס, בירת תוניסיה. שותפיהם הערבים הם בני משפחת מטר, נוצרים מחיפה, ובהם ג’ורג’ וטוני מטר – שנחשב למנהל הבולט של המקום.
מיום פתיחתה הפכה „מקסים“ לאחד מסמלי החיים המשותפים בעיר, מוקד קבוע למפגש של משפחות, תיירים ותושבים מכל המגזרים.
הפיגוע
בשבת, ה־4 באוקטובר 2003, בצהריים, בשעה שהמסעדה הייתה מלאה, מחבלת מתאבדת פלסטינית מג’נין הפעילה מטען על גופה. הפיצוץ גרם למותם של 21 בני אדם – יהודים וערבים, מבוגרים וילדים – ולפציעתם של למעלה מ־50 נוספים.
הפיגוע עורר זעזוע עמוק בארץ ובעולם, בעיקר משום ש„מקסים“ נחשבה לסמל לדו-קיום יהודי־ערבי.
פגיעה בלב הדו־קיום החיפאי
הזעזוע העמוק ביותר נרשם בקרב תושבי חיפה, שראו בפיגוע “פגיעה באפשרות לחיות יחד”. ראש העיר דאז, יונה יהב, הגדיר את האירוע “מכה בלב הדו-קיום”, אך הדגיש כי “העיר לא תיכנע לשנאה”. עיריית חיפה פתחה קרן סיוע למשפחות הנפגעים – יהודים וערבים כאחד.
בתי עסק הניפו דגלים שחורים והציבו נרות זיכרון, וטקסים משותפים נערכו בכנסיות, בבתי כנסת ובמסגדים בעיר.
תגובות הממשלה והתקשורת
ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, גינה בחריפות את הפיגוע ואמר: “הטרור לא מבדיל בין יהודי לערבי, הוא אויב החיים המשותפים.” גם שרים אחרים הדגישו את אופייה הרב־דתי של חיפה ואת מקומה של „מקסים“ כסמל שנפגע אנושות.
עיתון „הארץ“ הקדיש מאמר מערכת שכותרתו: “מקסים – המקום שבו נרצחה התקווה, אך לא נעלמה.”
תגובות בעולם
מדינות רבות, ובהן ארצות הברית, צרפת ובריטניה, גינו את הפיגוע. דובר הבית הלבן הגדיר אותו “מכה אכזרית נגד האפשרות לשלום”. ארגוני שלום משני הצדדים שלחו נציגים לניחום משפחות הקורבנות, בהם מחיפה, נצרת ורמאללה.
תגובת הקהילה החיפאית
בימים שלאחר מכן הגיעו מאות מתושבי חיפה: יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים ובהאים אל המקום כדי להביע הזדהות.
דגלי ישראל ודגלי חיפה הונפו לצד שלטים שעליהם נכתב: „לא ניכנע לשנאה – כולנו מקסים“.
משפחות מטר ו־טיאר הופיעו יחד בתקשורת והצהירו כי המסעדה תיפתח מחדש כסמל של חיים משותפים.
ואכן, כעבור כחודשיים בלבד נפתחה המסעדה מחדש ושבה להיות מקום מפגש של תקווה.
האנדרטה
על רצועת דשא בסמוך למסעדה הוקמה אנדרטה זמן קצר לאחר הפיגוע, ביוזמת משפחות ההרוגים ועיריית חיפה.
היא נחנכה בטקס זיכרון ומאז משמשת אתר לטקסי אזכרה שנתיים.
האנדרטה בנויה כקיר אבן קעור הפונה לעבר המסעדה, ועליו חקוקים שמות הנרצחים.
האנדרטה עוצבה ע״י משרד אדריכלי הנוף גרינשטיין- הר- גיל.
האנדרטה נחשבת עד היום לאחד מסמלי הדו-קיום החיפאי, שכן בין הנספים ובין בעלי המסעדה נמנו יהודים, נוצרים ומוסלמים.
22 שנה אחרי
הפיגוע במסעדת „מקסים“ היה מהאירועים הקשים בתולדות העיר חיפה, אך גם אחד הרגעים המכוננים בזהותה.
מתוך ההרס והכאב צמחה תזכורת לעוצמתם של יחסים אנושיים, לשותפות שיכולה לגבור על שנאה.
מקסים“ איננה רק מסעדה. היא עדות חיה לכך שחיפה לא איבדה את אמונתה בעצמה.
קוראים יקרים,
הכתבות במדור זה מבוססות על מידע גלוי המפורסם במקורות כגון ויקיפדיה ובאתרי אינטרנט אחרים ועלול לכלול אי-דיוקים היסטוריים שונים הנובעים מן המקורות הנ״ל.
אנו מזמינים את קוראינו להציע בניינים כנושאים לכתבות ובמידה ויימצאו סיפורים מעניינים מאחוריהם נשמח לסקור אותם במדור זה.
אנחנו עוברים כל הזמן ארועים פיגועים . מעניין דרק היהודים חולמים על חיים משותפים . אף פעם לא שמעתי ואף אחד על צורך לשלום בית . איימן עודה יצא באחד ההפגנות עם שלט חיפה היא פלסתין. . גם בכנסת המשיך לצאת ואומר ישראל היא פלסתין .עד שהם יצאו בהצהרות בעד השלום אני האמין.בנתיים אנחנו נשארנו חולמים וזה חבל . שום דבר לא השתנה לטובה.
הבה נדייק. המחבלת נכנסה למסעדה ולא נחסמה על ידי השומר. עמדה בין השולחנות מאחורי משפחת אלמוג- שטייר ואז הפעילה את המנגנון.
מעוצמת הפיגוע נפצע גם השומר.
מתכנני האנדרטה הם משרד אדריכלי הנוף גרינשטיין- הרגיל.המירווחים בין העמודים נועדו לשמר תצפית אל הים.. ומזה מספר שנים שתילה בלתי מתאימה סתמה תצפית זו אך התקבלה התחייבות מהעיריה לטפל בנושא.
נושא כאוב שלא הוזכר הוא..היכן היתה השמירה בכניסה …האסון יכול היה אולי להימנע. ..לפחות בחלקו.
היתה שמירה בכניסה, ולראיה, גופת השומר נמצאה על מדרגות הכניסה.
תודה על תגובתך ועל המידע החשוב.
תודה על תגובתך, אכן משפט מקסים!
תמיד אזכור את מה שאמר אז אחד מבני משפחת מטר: "אנו לא בדו-קיום, אנו בקיום אחד!". אכן!