פתקא טבא

ישבנו שתינו, סבתא על כסא שזור רצועות פלסטיק שתי וערב ואני, על שרפרף קטן לצידה.
יום הכיפורים חלף, טבלנו חלה בקערת נס קפה בהירה שהכינה לי. כמה אהבתי את הפינוק הזה, לטבול חלה בצועה מכפות ידיה הגדולות, השחומות, הסדוקות, הריחניות.
ישבנו שתינו.

ספל הקפה עם פס הזהב וציור לוח העץ בו סבתא השתמשה כשכיבסה את בגדיה, היה אהוב עלי מכל.
סבתא קנתה לי סרוויס כלים רק בשבילי בחנות הכלים "נאה" הסמוכה לבית הכנסת הגדול.
בחגים, תמיד הגישה לי בהם את המנות שלי.

אחרוני האנשים חלפו בדרכם מבית הכנסת הגדול איש אישה לביתם. 
קולות ראשונים של דפיקות מסמרים החלו להישמע כנקישות כלי ההקשה בתזמורת שרק שבועיים קודם האזנתי לה בתיאטרון השוכן שני רחובות ממעל, מעל גן בנימין.
דו שיח בין נקרים, מרפסת אל מרפסת. בין קולות קצביים אלה, לטבילת החלב בקפה ״קפה טִינְקׇלֶה״, קראתי לו. חלה טבולה בקפה.
נשמעו לפתע קולות. קולות שכבר הכרתי, קולות של השכנה ממול.
לא קולות, צרחות! גם אותן כבר זיהיתי. לא צרחות! ממש ממש מילים לא יפות, מילים מעליבות!
״סבתא, למה היא מעליבה״?. שאלתי.
״סבתא יום הכיפורים רק יצא, בכלל, אסור לפגוע באנשים, כך אמרת לי״
אני אוחזת בחוזקה בכף ידה של סבתא, ככל שהצעקות הולכות וגוברות.
מילים לא יפות שלא את כולן הכרתי פולחות את דממת רחוב סוקולוב.
אפילו תמונה ענקית של הסרט המוקרן בקולנוע ״דומינו״, לא הסיח את דעתי.
נצמדתי לסבתא, סבתא חיבקה אותי חזק חזק. כל כך אהבתי את הזרועות שלה, גדולות ועבות.
תמיד הרגשתי דרכן אפילו את פעימות ליבה. הלב שכל כך אהבתי לאהוב.
שתינו, יושבות ברגעי קודש רחוב מתחת לבית הכנסת הגדול, ומשהו רע עצר את הנשימה שלי, ילדה קטנה חבוקה בסבתא גדולה, נחרדת ממילים קשות, מעליבות, ממש קללות של שכנה למישהו ממשפחתה.

נתתי לחלה להתפזר בספל הקפה. עם הכפית, יצרתי כל מיני צורות, הבטתי אליהן, הבטתי אל סבתא, להכניס אל פי כבר לא הצלחתי.

סבתא הישירה את עיני התכלת שלה, תכול ים, אלי, הישר לעיני החומות הגדולות. פעם אמרתי לסבתא שאני והיא ביחד אנחנו ממש חיפה. סבתא הים הכחול ואני, ההרים החומים. היא כל כך צחקה.

״חנהלה, פנתה אלי, הימים האלה הם ימים מאד חשובים. הימים בין יום הכיפורים לשמחת תורה הם ימים שעדיין אפשר לשנות את גזר הדין שאלהים פוסק לנו. עד ערב פירוק הסוכה אלהים מעביר  לשליחים את גזר הדין אותו פסק, נותן לנו עוד הזדמנות לבקש סליחה אם פגענו במישהו, אם העלבנו לפעמים בכוונה, לפעמים שלא בכוונה, יש עוד הזדמנות ״א-גיטן קוויטל" מברכים או בעברית שלנו ״פתקא טבא״.
סבתא הסבירה לי את פירוש המילים. זה היה מפגש ראשון שלי עם השפה הארמית שלימים, למדתי אותה, פענחתי את ״בבא קמא ובבא מציעא״, והפכה להיות חלק משגרת פניני.

״ברכה זו יש בכוחה לשנות גזר דין שנחתם ביום הכיפורים.״  הדגישה שוב סבתא. ״לשכנה שלנו עוד יש אפשרות לבקש סליחה,  יש לה עוד הזדמנות למחילה כדי להתחיל שנה טובה?״ שאלתי
״כן חנהלה שלי, יש״ אמרה שוב ושוב.
"אבל אנחנו צריכות להשתדל להתנהג יפה ולא לפגוע באנשים, לפעמים קשה למחוק מהלב מילים לא יפות״

השנים חלפו, אני זוכרת את השעה המכוננת הזו עם סבתא סלי, שעה שבזכותה כל יום כיפורים סיפרתי לתלמידי ובשנים האחרונות לנכדי את הסיפור: ״הצלקת שבלב״ כמה קשה החלמתה.

"עבירות שבין אדם למקום – יום הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה את חברו.״ משנה יומא פה, ב.