לבקש מחילה, לסלוח ולנקות את הנפש • ימי סליחות כהזדמנות להתחלה חדשה וטהורה

לילות האחרונים של הקיץ, כשמשב הרוח נושא עימו תחושת צינה ראשונה, מתמלאים בתי הכנסת ברחבי הארץ והעולם בקול מיוחד, קול הסליחות. אלה אינן רק מילים עתיקות או פיוטים עתירי חרוזים, אלא צעקה אנושית נצחית, זעקה פנימית של לבבות המחפשים קרבה, תיקון ומחילה.

מנהג הסליחות הוא אחד הטקסים הרוחניים המיוחדים ביותר במסורת היהודית. הוא מתעורר מדי שנה בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה, ומלווה את עם ישראל במסע פנימי לקראת יום הדין – ראש השנה ויום הכיפורים. שורשיו של המנהג נעוצים עוד בעומק הדורות, ומגלים את הדרך שבה יהודים, לאורך אלפי שנים, ביקשו את קרבת האל ואת האפשרות לפתוח דף חדש.

ממשה רבנו ועד חכמי התלמוד

הבקשה הראשונה לסליחה נרשמה כבר בתורה עצמה. משה רבנו, לאחר חטא העגל, נושא תפילה חמה אל אלוהיו: (שמות פרק לד')  ו וַיַּעֲבֹר יְהוָה עַל-פָּנָיו, וַיִּקְרָא, יְהוָה יְהוָה, אֵל רַחוּם וְחַנּוּן–אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת.  ז נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה; וְנַקֵּה, לֹא יְנַקֶּה–פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים, עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים.  ח וַיְמַהֵר, מֹשֶׁה; וַיִּקֹּד אַרְצָה, וַיִּשְׁתָּחוּ.  ט וַיֹּאמֶר אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אֲדֹנָי, יֵלֶךְ-נָא אֲדֹנָי, בְּקִרְבֵּנוּ:  כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא, וְסָלַחְתָּ לַעֲו‍ֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ.
אותה תפילה לא הייתה רק הצלה רגעית לעם ישראל, אלא הניחה יסוד: האדם, גם כשהוא חוטא ונכשל, רשאי ואף חייב לפנות לבורא העולם ולבקש סליחה.

בתקופת התלמוד כבר נרמזים מנהגים של תפילות מיוחדות לבקשת רחמים, אך עדיין לא מדובר במעמדי סליחות כפי שאנו מכירים אותם היום. הסליחות במתכונתן הקבועה נולדו מאוחר יותר, בתקופות הגאונים והראשונים, והלכו והתעצבו לאורך הדורות.

מספרים שבמוצאי שבת אור לכ"ט באלול תש"ז (13 בספטמבר 1947) כחודשיים לפני ההצבעה באו"ם על תוכנית החלוקה והקמת מדינת ישראל (ההצבעה נערכה ב-29 בנובמבר 1947, כט' בנובמבר), ערכו מעפילי האונייה אקסודוס תפילה המונית של ליל הסליחות, לאור נרות ועם סידור יחיד, על סיפון האוניה אושן ויגור מול נמל המבורג לקראת הורדתם הכפויה שם. סיפור עצוב על בריטים שהחזירו אוניית ניצולי שואה לצרפת ומשם לגרמניה. אף כי בסופו של דבר, בשנת 49 רובם עלו לישראל, המעמד של תפילת הסליחות שזכה לסיקור עולמי, תרם למאבק על הזכות לארץ, ויתכן שאף השפיע על דעת קהל חיובית בעולם ובכך סייעו בסופו של דבר לתוצאת ההצבעה החיובית באו"ם.

פיוטים תפילות ווידוי

במאה התשיעית, פייטני איטליה, שפטיה בן אמיתי וסילנו כבר כתבו פיוטי סליחות. בבבל של המאה העשירית, רב סעדיה גאון ורב עמרם גאון כללו סליחות כחלק בלתי נפרד מסידורי התפילה, והגדירו אותן כ"חובת היום".
עם השנים התפתחו שני מעמדים שונים: האחד, אמירת סליחות הכוללות את י"ג מידות הרחמים המיוחסות לקב"ה, והווידוי, בו אדם מתוודה על מעשיו ומבקש מחילה, בעיקר ביום הכיפורים ובתעניות ציבור; והשני, תפילות "רחמין" או "אשמורות", שנאמרו מוקדם בבוקר בוקר בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה.

מקורן של י"ג מידות בפרשת כי תשא, כאשר משה עולה בפעם השנייה להר סיני לאחר ששבר את הלוחות כשהגלה לו עגל הזהב שעשו בזמן שהיה על ההר. "וַיֵּרֶד יהוה בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה'. וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא: ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים". מהפסוק הזה נגזרו 13 איכויות חיוביות שכדאי לאדם לנסות ולחקות. כל קהילה ופרשן חילק באופן שונה אבל בגדול אלה הפירושים:
ה' ה' – את כפילות המילה "ה'" מסביר התלמוד כרחמים על החוטא לפני החטא וזאת שאחרי החטא. "רחום" – פירוש המידה רחמים על האדם בהתאם למעשיו .
"חנון" הם רחמיו של ה' הם בלי קשר למעשי האדם, כחלק מהמתנות.
"ארך אפים" – פירושו סבלני, אינו מעניש מיד, אלא ממתין ומחכה לחוטא שיחזור בו, יבקש סליחה ויתקן את דרכו.
"ורב חסד ואמת" – : 'רב חסד' – עושה הרבה טוב, רב 'אמת' – עושה צדק. היה מי שחלק על הפסוק והחליף את המשמעות לנחמה על אי הצדק שיש בעולם.
"נוצר חסד" – פירושו שומר חסד, זוכר את הטוב, נותן קרדיט לתקן ולעשות טוב כנגד הרע שנעשה. "נושא עוון ופשע וחטאה" – כלומר מוכן 'לשאת' ולסבול על גבו "עוון" – פעולה רעה, ו"פשע" – פעולה מכוונת בזדון, ו"חטאה" – פעולה 'המחטיאה את המטרה' בטעות או בהבנה לקויה.
"ונקה" – סיום מידות הרחמים במילה "ונקה", כלומר תוך התעלמות מהמשך הפסוק, "לא ינקה". מעדיפים להתייחס רק לחלק הראשון שיש בו חמלה.

בקהילות רבות התמזגו הסליחות עם קטעי הרחמים. התוצאה היא הפסיפס העשיר של נוסחים ופיוטים המוכר לנו כיום. הפיוטים שבסליחות אינם רק טקסטים טקסיים, הם שירה רבת עוצמה שמצליחה לגעת בנפש גם אחרי מאות שנים. אחד המפורסמים שבהם הוא "אדון הסליחות", פיוט ספרדי שאין אנו יודעים מי חיברו, אך עוצמתו וסגנונו הפכו אותו לחלק בלתי נפרד מלילות אלול.

אֲדוֹן הַסְּלִיחוֹת בּוֹחֵן לְבָבוֹת
גּוֹלֶה עֲמוּקוֹת דּוֹבֵר צְדָקוֹת
חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ רַחֵם עָלֵינוּ

הָדוּר בְּנִפְלָאוֹת וָתִיק בְּנֶחָמוֹת
זוֹכֵר בְּרִית אָבוֹת חוֹקֵר כְּלָיוֹת
חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ רַחֵם עָלֵינוּ

טוֹב וּמֵטִיב לַבְּרִיּוֹת יוֹדֵעַ כָּל נִסְתָּרוֹת
כּוֹבֵשׁ עֲוֹנוֹת לוֹבֵשׁ צְדָקוֹת
חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ רַחֵם עָלֵינוּ

מָלֵא זַכִּיּוֹת נוֹרָא תְהִלּוֹת
סוֹלֵחַ עֲוֹנוֹת עוֹנֶה בְּעֵת צָרוֹת
חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ רַחֵם עָלֵינוּ

פּוֹעֵל יְשׁוּעוֹת צוֹפֶה עֲתִידוֹת
קוֹרֵא הַדּוֹרוֹת רוֹכֵב עֲרָבוֹת
שׁוֹמֵעַ תְּפִלּוֹת תְּמִים דֵּעוֹת
חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ רַחֵם עָלֵינוּ

הבדלים בין עדות

קיימים הבדלים בין עדות – ספרדים, אשכנזים וחסידים. המסורת מגלה גיוון עשיר:

עדות המזרח והספרדים – מתחילים לומר סליחות כבר מראש חודש אלול, בכל יום עד יום הכיפורים. נוסחיהם נושאים אופי אישי, המדגיש את אפסות האדם מול בוראו ובקשה אישית למחילה.

האשכנזים – מתחילים במוצאי שבת שלפני ראש השנה, תוך הקפדה שיהיו לפחות ארבעה ימי סליחות לפני החג. נוסחיהם נושאים גוון לאומי יותר, ומדגישים את כפרת העם כולו.

חב"ד – נוהגים לומר סליחות עד ערב ראש השנה בלבד, ובתוספת מיוחדת בצום גדליה. השקפתם היא שבראש השנה מתחילה עבודה מסוג אחר, לא עוד בדיבור, אלא במעשה ובמחשבה.

ההבדלים הללו אינם פיצול או גזענות, אלא עדות לעושר רוחני: כל קהילה מצאה את הדרך לבטא את החיפוש אחר סליחה ופיוס בהתאם לרוחה ולנסיבותיה.

הלילה הוא זמן של רחמים

הסליחות נאמרות בדרך כלל בשעות הלילה המאוחרות או לפנות בוקר, בשעה שהעולם שקט והלב פנוי יותר לחשבון נפש. ביהדות תימן נקראות הסליחות "אשמורות", רמז לשעות האשמורת, טרם עלות השחר.

על פי הקבלה, השעות שלאחר חצות הלילה הן זמן של רחמים, ולכן רבים נוהגים לקום אז לתפילה. עצם היציאה מן המיטה, במאמץ גופני ורוחני, היא חלק מהמסע של האדם אל עבר התיקון.

ליל סליחות מדומה למפגש של העם והאדם עם נשמתו. לילה בו האדם מבקש להיטהר ולפתוח דף חדש, לנקות את כל האנרגיות והחסימות ולקבל את מחילת היקום על העוולות שעשה במתכוון או שלא בכוונה. הזדמנות ל"ריסטארט", לידה רוחנית. בקהילות אשכנז מכונה מוצאי השבת שלפני ראש השנה "ליל סליחות". זהו אירוע קהילתי חברתי לצד היותו טקס דתי: אנשים מתכנסים בהמוניהם, לעיתים עם חזנים ומקהלות, והשירה המשותפת יוצרת תחושת רוממות נדירה.
גם בהיסטוריה המודרנית אפשר למצוא רגעים מכוננים של סליחות. כך, למשל, באוזניית "אקסודוס" בשנת 1947, עת ערכו המעפילים תפילת סליחות מרגשת לאור נרות, ביטוי לכמיהה לאחדות, תקווה וגאולה.

תשליך – השלכת החטאים למים

לצד הסליחות התפתח מנהג אחר – תשליך, שבו יהודים יוצאים לנהרות או לים ומשליכים לשם את חטאיהם, סמלית. מנהג זה הופיע מאוחר יותר, ככל הנראה בצרפת של ימי הביניים. הסיפור מאפיין שנים אפלות של שנאת יהודים. וכך היה, בשנת 1171 התרחשה בעיר בלואה עלילת דם אכזרית שהטביעה חותם עמוק בזיכרון היהודי. אצילה מקומית, שנמצאה בעימות עם שלטונות העיר, האשימה את יהודי המקום כי חטפו ילד נוצרי והטביעו אותו בנהר. למרות שמעולם לא נמצאה גופה, וללא כל הוכחה, נידונו 31 יהודים, גברים ונשים, למוות בשריפה פומבית. זו הייתה אחת העלילות הראשונות שתועדו באירופה, והיא גילמה את עוצמת השנאה והעוינות שיכלו למחוק קהילה שלמה ברגע אחד.

מתוך האסון הזה צמח מנהג שמצא את דרכו אל הדורות הבאים: היהודים ביקשו להפוך את הנהר, שהיה מקור להאשמה השקרית, לסמל של טהרה ותפילה. כך נולד ה"תשליך" – טקס שבו משליכים אל המים את החטאים והכאב, ומבקשים להתחיל מחדש. זוהי עדות מופלאה ליכולתו של העם היהודי להפוך כאב לאמונה, שנאה לטקס של תקווה, ומקום של עלילה, למקום של מחילה.

גם כיום, המנהג הזה נוגע ללבם של אנשים מכל שכבות החברה, לאו דווקא שומרי מצוות. רבים יוצאים בבגדים לבנים לחוף הים לקראת יום כיפור ועושים טקסים אישיים של תשליך, זריקת הרע והחסום לטובת פתיחת דרך טובה יותר בכל מישורי הקיום. דפנה, חברה שפגשתי, סיפרה שהשליכה פירורי לחם לגלים, ובדמעות והתרגשות לחשה את כל מה שרצתה לשחרר: כעסים, עלבונות, פחדים. לדבריה, כשחזרה הביתה חשה כאילו הותרו כל החסימות הרגשיות שמנעו ממנה להתבטא בשמחה. היא מצאה בתשליך לא רק מנהג עתיק, אלא גם שער לשחרור פנימי ולחיים חדשים.

סליחה בין אדם לחברו

חשוב לזכור כי לא די באמירת סליחות כלפי שמים. חז"ל טענו: "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו".
אין תועלת בתחנונים אם האדם לא מבקש סליחה מחברו, משיב גזלה, מתקן פגיעה או נוהג ברגישות מחודשת. במובן זה, ימי הסליחות אינם רק הכנה ליום הכיפורים אלא גם תיקון למערכות יחסים אנושיות. בימינו, כאשר הרבה מהתרבות עוסקת באדם עצמו, באגו או איך שתרצו לקרוא לזה, יש מקום גם לסליחה עצמית. סליחה על דברים שלא עשינו ורצינו לעשות, סליחה על שמנענו מעצמנו אהבה, שפע, ברכה, חיבורים שונים, מתוך הסליחה העצמית עולה מרחב חדש בו אדם מעז יותר, מבטא יותר, מסמן גבולות לעצמו ולסביבה בנוגע לחייו, ומרשה לתכונות הטובות שלו להופיע.

קול הסליחות מזכיר לנו לעצור. המילים העתיקות, המנגינות החוזרות, והקימה מוקדם בבוקר, כולם יחד מחברים אותנו לחוויה של עומק, שייכות וזהות, בקצב שונה מהקצב הדיגיטאלי. הסליחות מזמינות אותנו להאט לרגע ולשאול את עצמנו: על מה אני מתחרט? למי אני חייבת סליחה? איפה אני יכולה להיטיב, ולו בצעד קטן? הסליחות הן לא רק חזרה על טקסטים עתיקים. הן מראה לנפש, הזדמנות נדירה לפגוש את עצמנו בכנות.

בין אם בבית כנסת, בפיוטים ורגשות, בין אם במניין בחצות הלילה, ובין אם בשירה החסידית, קול הסליחות הוא קול אחד. קול של עם שלם, אך גם קולו של כל יחיד ויחיד המבקש מחילה, משמעות ותקווה. אולי זו הסיבה שצלילי הסליחות מצליחים לרגש גם מי שאינם דתיים או שומרי מצוות. כי בסופו של דבר, כולנו מחפשים סליחה. כולנו רוצים הזדמנות לפתוח דף חדש. והסליחות מזכירות לנו – הדלת הזו תמיד פתוחה.