באביב ובקיץ של שנת 1942, כשהקורפוס האפריקאי של הגנרל ארווין רומל שוטט במדבר המערבי והתקדם לעבר מצרים, האיום על ארץ ישראל הפך למוחשי מתמיד. בציבור העברי כונתה תקופה זו "מאתיים ימי חרדה". אל מול האפשרות של פריצת הקווים הבריטיים במצרים ונפילת תעלת סואץ, נדרשה הנהגת היישוב בשיתוף הצבא הבריטי לגבש תוכנית חירום אסטרטגית למקרה של פלישה נאצית.
התוכנית שגובשה נקראה "תוכנית הצפון", וזכתה בפי היישוב לכינוי הדרמטי "מצדה על הכרמל". הרעיון המרכזי התבסס על הטופוגרפיה הטאקטית של רכס הכרמל והחשיבות האסטרטגית של נמל חיפה והמפעלים במפרץ. על פי התוכנית, אם הדרום ייפול, ייסוגו כוחות הצבא הבריטי יחד עם לוחמי ההגנה והפלמ"ח אל מתחם מבוצר ומבודד בצפון הארץ, שמרכזו יהיו חיפה והכרמל.
במסגרת ההיערכות הוחל בתכנון ביצורים, אגירת מזון, דלק ותחמושת, והקמת תשתיות קשר תת-קרקעיות ברחבי ההר. הלוחמים היו אמורים להגן על המעוז בחירוף נפש עד הלוחם האחרון, במטרה לרתק כוחות גרמניים ולמנוע מהם אחיזה מלאה במזרח התיכון.
בסופו של דבר, התוכנית מעולם לא יצאה לפועל. בנובמבר 1942 נהדפו כוחותיו של רומל בקרב אל-עלמיין השני, והסכנה הישירה ליישוב הוסרה. אף על פי כן, ניסיון התכנון והאומנות הצבאית שנרכשו במהלך הכנת "תוכנית הצפון" תרמו רבות לבניית כוחו הארגוני של הפלמ"ח ולהנחת התשתיות הביטחוניות של חיפה לשנים לבוא.
האיום האמיתי לא היה מדרום! לא מהקורפוס חסר הסיכוי של רומל שנשלח לחלץ את הצבא האיטלקי בצפון אפריקה מצרותיו. האיום האמיתי היה בכלל מצפון, מהצבא הצרפתי ששלט בלבנון על גבול ארץ ישראל, כאשר צרםת בשלטון ממשלת וישי והמרשל פטן, היתה בת ברית של גרמניה הנאצית. דיין איבד את עינו מירית צלף צרפתי. ושרידי הביצורים במרומי הכרמל מופנים בבירור לכיוון צפון, ממנו היה צפוי שצרפתים יפלשו.