אביגדור ליברמן בחיפה: "רק חזון ציוני-ליברלי ברור, יכול להבטיח את עתיד מדינת ישראל"

ביום רביעי 03/09/2025 לקחתי חלק במפגש (חוג בית) עם אביגדור ליברמן, שהתארח בחיפה. ליברמן הוא פוליטיקאי שמילא את התפקידים הבכירים ביותר של שר בממשלת ישראל. הוא מאופיין בדיבור ישיר ובהיר ובדרך כלל מעניין לשמוע אותו.

אני מביא כאן את דבריו של אביגדור ליברמן (ציטוטים) כפי שרשמתי אותם.

על אופוזיציה וקואליציה

האופוזיציה, למרות ביקורת על חוסר גיבוש, הצליחה לבלום שתי יוזמות מסוכנות: ניסיון ההשתלטות על בג״ץ וחוק ההשתמטות, וזאת באמצעות עבודה סיזיפית מאחורי הקלעים.

הקואליציה, לעומתה, מאוחדת לא סביב ערכים או אידיאולוגיה, אלא סביב חלוקת כספים קואליציוניים ברמה חסרת תקדים. מיליארדים מופנים למשרדים מיותרים, יחידות חדשות ומוסדות סקטוריאליים, תוך הזנחת צרכים חיוניים של משרד הבריאות והרווחה. מה שמחזיק את הקואליציה אינו חזון אלא "שוד הקופה הציבורית".

איך להיערך לבחירות

בבחירות האחרונות הפסיד מחנה השינוי/הגוש הליברלי, למרות שקיבל בפועל יותר קולות מגוש נתניהו (ליברמן מכנה אותו "גוש 7 באוקטובר"). סכסוכים פנימיים ושריפת קולות למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה גרמו לאובדן של כשמונה מנדטים למחנה המרכז־שמאל – מה שאִפשר לקואליציה להרכיב ממשלה.

כדי למנוע זאת בפעם הבאה צריך להימנע מ"מפלגות אווירה טרמפיסטיות" שקמות לקראת בחירות ונעלמות מהר.

כדי להימנע מהטעויות שהובילו לאובדן השלטון בעבר, דרושה אסטרטגיה גושית ברורה: יש לבחור באחת מארבע מפלגות מרכזיות (לפיד, גולן, בנט, ליברמן).

המסר: יש כאן צוות מגובש ומנוסה מול נתניהו, שפועל לבדו תוך ויתור על ערכים והזרמת כספים קואליציוניים לצורך הישרדותו.

מה לגבי שותפות עם בני גנץ?

בשום אופן לא! מי שנכשל פעמיים מול נתניהו, הושפל ועם זאת שוקל שותפות איתו, אינו יכול להיות חלק מהגוש. גנץ מוכר היום ערכים ליברליים תמורת הישרדות פוליטית ולכן אינו שותף לגיטימי.

עקרונות משותפים

לעניין ריצה משותפת של המפלגות – סקרים מראים שמהלך כזה דווקא מפחית מנדטים. הסיבה לכך היא חילוקי דעות בנושאי דת ומדינה, שגורמים לבוחרי מפלגה אחת להתנגד להצביע לאחרת.

עדיף שכל מפלגה בגוש תרוץ בנפרד, תמקסם את כוחה, ובמקביל תישאר מתואמת סביב אותם עקרונות משותפים.

ליברמן דוחף לכך שהגוש יציג קווי יסוד משותפים וברורים:

• חוק גיוס חדש ושוויוני.
• חוקה למדינת ישראל – עם עקרונות בסיסיים של שוויון וחובות אזרחיות.
• שינוי שיטת המשטר כדי למנוע סחטנות של מפלגות קטנות.
• הפרדת דת ומדינה – חינוך עם ליבה, ביטול מימון למוסדות אנטי-ציוניים.
• חזון ציוני-ליברלי ברור, שיבהיר את זהות הגוש וימנע "טשטוש מסרים".

חוק הגיוס – "שוויון מלא בנטל"

חוק הגיוס הוא נושא קריטי, ואלה צריכים להיות עקרונותיו:

• כל אזרח בגיל 18, יהודי או ערבי, גבר או אישה, חייב בשירות.
• השירות יכול להיות צבאי או אזרחי, אך המסלול האזרחי ינוהל בידי משרד הביטחון ולא על ידי עמותות פרטיות.
• אין פטורים קבוצתיים ואין מכסות – עיקרון של שוויון מוחלט.
• מי שלא ישרת – יאבד זכויות שונות מהמדינה.

ליברמן רואה בחוק הזה מבחן לאמינותה של כל מפלגה ציונית.

החזון הציוני ליברלי

עקרונות של הדמוקרטיה הליברלית והחזון הציוני יהיו חלק מקווי היסוד של כל ממשלה ציונית.

שימו לב, בכל הממשלות בהשתתפות חרדים, הנוסחה הזו לא הופיעה, משום שהחרדים אינם מוכנים להתחייב אליה. החזון הציוני מוגדר היטב בכתבי הרצל: ב"מדינת היהודים" וב"אלטנוילנד", שם מופיעים רעיונות של הפרדת דת ומדינה.

ניהול המדינה במדע ובחכמה, חוקה מתקדמת, שוויון מלא לכל אזרח, ותפיסה של ישראל כמרכז מדעי עולמי.

מגילת העצמאות היא בסיס מכונן. חשוב להבין שחלק מהמפלגות הנוכחיות, כמו הציונות הדתית והמפלגות החרדיות, כלל לא היו חותמות עליה היום. מכאן חשיבותו של גיבוש גוש אחראי, שמציג קווי יסוד ברורים על בסיס ערכים ציוניים וליברליים.

חוקה לישראל

כבר בהכרזת העצמאות הובטח כי עד 1 באוקטובר 1948 תיכתב חוקה, אך הדבר לא קרה מאז. הכנסת אינה מסוגלת לנסח חוקה בעצמה, אך מדינת ישראל לא יכולה להמשיך להתקיים בלי חוקה ברורה.

ליברמן מציע לאמץ טיוטה שהוכנה בעבר לבקשתו על ידי פרופ' אוריאל רייכמן, פרופ' דניאל פרידמן ומשה ניסים, שלוש דמויות בכירות ומשפיעות, שכל אחת מייצגת זווית אחרת: משפטית, פוליטית וציבורית.

העקרונות המרכזיים:

• עיגון השוויון בפני החוק כחלק מחוק יסוד.
• הפרדה ברורה בין דת למדינה.
• הגדרת חובות וזכויות אזרחיות.
• יצירת יציבות שלטונית – חיזוק המפלגה הגדולה ומניעת סחטנות של מפלגות קטנות.

על רקע המשבר החוקתי שאנחנו חווים, ברור שחוקה היא הכרח, ושהגענו באמת לרגע האחרון שעדיין אפשרי לעשות משהו.

דמוגרפיה, חינוך וכלכלה

המגמות הדמוגרפיות מאיימות על אופייה הציוני-ליברלי של המדינה ומסכנות את עתידה.

מתוך 180,600 תלמידי כיתות א׳ שנכנסו השנה למערכת החינוך, רק 35% לומדים בחינוך הממלכתי־יהודי. המשמעות היא שהמדינה מממנת בפועל חינוך אנטי־ציוני, שבו אין זכר להרצל, ז׳בוטינסקי או בן־גוריון, ולעיתים אף יש איסור להזכירם.

המדינה משקיעה מיליארדים במוסדות חינוך חרדיים שאינם מלמדים לימודי ליבה. התוצאה היא שאלפי צעירים חרדים מגיעים לגיל 18 ללא ידע בסיסי במתמטיקה, אנגלית או מחשבים.

המסלול היחיד שלהם, הוא להמשיך בישיבות ולחיות כל חייהם כתלויים בקצבאות, בגמ״חים ובתרומות. בנוסף, נוצר מצב שבו מנגנון המדינה מממן את יצירתו של רוב אנטי־ציוני.

ההנהגה החרדית התנגדה מלכתחילה להקמת המדינה:

החזון איש, פסק שיש לומר תחנון ביום העצמאות, ועד היום הליטאים נוהגים כך. רבנים בכירים, כמו הרב דוב לנדאו או הרב הראשי יצחק יוסף, ממשיכים לתקוף את הציונות ואת מוסדותיה ובו בזמן נהנים ממשכורות ופנסיות נדיבות מהמדינה.

לכן:

• יש לקצץ קצבאות עודפות שמעודדות אי-תעסוקה.
• הניסיון מ־2003 הראה שכאשר קיצצו קצבאות, שיעורי התעסוקה בקרב גברים חרדים זינקו.
• כיום המדינה מעבירה מיליארדים למוסדות ישיבתיים ולגופים שאינם תורמים למשק. כסף הזה צריך להיות מושקע בהשכלה גבוהה, בתשתיות, בתעשייה ובתמריצים לעבודה, במקום בתחזוק מערכות שתלויות בקצבאות ומחלישות את המשק.

אי אפשר להמשיך לממן חינוך אנטי-ציוני או כזה שאינו כולל לימודי ליבה. פה צריך לעשות מהפיכה.

חיפה והצפון

כיום רק 45% מהאוכלוסייה במרחב שבין חיפה למטולה, הם יהודים. בחיפה יש הגירה שלילית, שבה הצעירים עוזבים את העיר, חיפה סובלת מהזדקנות אוכלוסייה וממחסור בתעסוקה איכותית.

מצב זה מצריך מאמץ ממשלתי מרכזי ותוכנית לאומית, שמתחילה ביצירת מקומות עבודה. בחיפה לא הושקעו כבר שנים משאבים מספיקים בתעשייה, תיירות, בתי מלון או תשתיות, והעיר נמצאת במצב חירום ממש.

ממשלת השינוי (שבה כיהן ליברמן כשר האוצר – י.כ.) אישרה:

• תכנון והוצאה לפועל של תוכנית מיגון הצפון, להגנה מפני איומי ביטחון ורעידות אדמה.
• השקעה של חמישה מיליארד שקלים במתקנים ותשתיות, כחלק מהתוכנית הארצית למיגון ותשתיות צפון המדינה.

היוזמות הללו נגנזו על ידי הממשלה הנוכחית.
עם ממשלה שפויה שתעמוד יציבה לפחות ארבע שנים, ניתן יהיה לממש תוכנית מקיפה וממשית לפיתוח הצפון, ולהביא לשיפור בתעסוקה, בתשתיות ובשימור אוכלוסייה צעירה באזור.

חיפה היא עיר עם פוטנציאל עצום להתחדשות עירונית, שיכולה להוות מוקד פיתוח אדיר בצפון. העיר מאפשרת בנייה ותכנון חדשני, פיתוח תעסוקה, ושדרוג התשתיות, כולל הקמת שדה תעופה בינלאומי עם מסלול לתוך הים, בדומה למודלים בינלאומיים קיימים.

מעבר להזנחה ברמת המדינה, חשוב להבין שלהנהגה המקומית יש תפקיד מכריע.

דוגמאות להצלחות בצפון:

• יקנעם – עיר שהייתה במצב קשה, עם מפעלים בסכנת פשיטת רגל, שודרגה בצורה מרשימה תחת הנהגתו של ראש העיר סימון אלפסי.
• מוצקין – עיר שהייתה במצב ירוד, עד שחיים צורי הצליח למקם אותה על המפה, לשפר את התשתיות ולשדרג את הפיתוח המקומי.
• קריית אתא – עיר שגדלה משמעותית, אחרי שיעקב פרץ הוביל מהפכה בשירותים העירוניים והתשתיות.

(י.כ: ליברמן לא אמר זאת במפורש, אך השאלה המתבקשת היא היכן עומדת חיפה מבחינת איכות ההנהגה המקומית שלה. את התשובה העצובה מכירים כולנו).

רפואה

ליברמן מצביע על בעיות קשות במערכת הבריאות הישראלית, בעיקר בנושא רפואה ציבורית והיעלמות רופאים מובילים:

• חוסר סדרי עדיפויות ממשלתיים – המדינה לא מכתיבה סדרי עדיפויות נכון בהתמחויות, מה שמוביל לחוסר באספקת רופאים בתחומים חיוניים, כמו כירורגיית חזה או נוירולוגיה.
• תמריצים ושימור כוח אדם – יש קושי לשמר את הרופאים המובילים בארץ, במיוחד מול הצעות מפתות מחו"ל עבור רופאים צעירים וסטודנטים, מה שמוביל לנטישת המערכת.
• חוסר מענה לצרכים דחופים – התקציבים שמועברים למטרות אחרות, כולל סיוע לגורמים שנויים במחלוקת, מחלישים את המערכת הרפואית. דוגמה מרכזית היא בית החולים סורוקה שבנגב -ספינת הדגל של הרפואה הדרומית. למרות הצורך הקריטי, אחרי ההרס שנגרם שם, התקציבים אליו אינם מגיעים.

המצב חמור ודורש התערבות ממשלתית מיידית, עם סדרי עדיפויות ברורים, תמריצים לרופאים בתחומים קריטיים, ומימון מסודר למוסדות רפואיים חיוניים, אחרת המערכת תמשיך להיחלש והדרום יישאר חשוף.

נתניהו והליכוד  של היום

אין  קשר ממשי בין אבות המייסדים של הליכוד לבין המפלגה המודרנית. אנשי הליכוד של היום לא מחוברים לערכים המרכזיים של התנועה הרוויזיוניסטית. ז'בוטינסקי, הרצל וטרומפלדור היו ליברלים, אתאיסטים ורציונליים, בעוד הליכוד של היום התנתק מערכיו הליברליים המקוריים.

כיום הליכוד היא מפלגה חרד"לית-פופוליסטית ולא תנועה לאומית-ליברלית. קחו את שלמה קרעי כדוגמה: קרעי התחיל את דרכו בש"ס, והיה עוזרו של אלי ישי. כשהקריירה של אלי ישי הסתיימה, הוא הבין שאין לו מקום שם. הוא מצא שם בקלות את מקומו בליכוד בצורתו החרד"לית החדשה.

אני (אומר ליברמן) צמחתי מן השורשים האידיאולוגיים של בית"ר, אבל הבית"רים האמיתיים כיום לא יכולים להצביע לליכוד, בגלל הפער בין האידיאלים ההיסטוריים לבין המציאות הפוליטית העכשווית.

אם נתניהו יצליח להרכיב שוב את הממשלה, מדינת ישראל עלולה לאבד את צביונה הציוני-ליברלי.

הדבר יוביל ל"כשל מדיני-דמוגרפי": הממשלה הנוכחית מוכנה לוותר על ערכים ציוניים ולספק תקציבים בלתי מוגבלים למגזרים שמרחיבים את השוני הדמוגרפי והחברתי, ומאיימים על זהותה.

זהו איום ממשי על זהות המדינה. "מבחינתי זה יהיה סופה של מדינת ישראל כמדינה ציונית ליברלית יהודית".

ומה יקרה לליכוד אחרי ירידתו של נתניהו מהבמה? ליברמן מסופק מאוד אם הליכוד יצליח לשרוד.

המסר – בחירה בין שתי דרכים

לישראל יש היום שתי אפשרויות:

1. להמשיך בדרך הקיימת – תלות בקצבאות, חינוך לא ציוני, כניעה לדרישות סקטוריאליות והמשך שלטונו של נתניהו.
   או
2. לבצע תפנית – חוקה, חוק גיוס שוויוני, הפרדת דת ומדינה, השקעה בכלכלה יצרנית ובבריאות, וחזון ציוני-ליברלי ברור.

זוהי בחירה היסטורית שתכריע אם ישראל תישאר מדינה ציונית וליברלית, או שתידרדר למודל של "מדינת קצבאות" הנשלטת בידי מגזרים אנטי-ציוניים ואנטי-ליברליים. המשך שלטון נתניהו והקואליציה הנוכחית ימשיך את המגמת של ניוון מוסרי, חברתי וכלכלי.

רק חזון ציוני-ליברלי ברור ושיתוף פעולה גושי באופוזיציה יכולים להבטיח את עתיד מדינת ישראל.