בגיל 91 שורד השואה החיפאי יוצר צעצועי עץ בנגרייה – סיפור חייו המרתק של צבי גולן

בנימה אישית

בנגריית מיל"ב בחיפה בה מתנדב אחי מזה זמן רב, פגשתי קבוצה מופלאה של בני הגיל השלישי חובבי נגרות, שיוצרים באהבה ובכישרון צעצועי עץ מקסימים בטעם של פעם. בין המתנדבים פגשתי גם את צבי גולן בן ה-91 (וחצי), שורד שואה יליד הונגריה.

את סיפורה של הנגרייה, המעניין כשלעצמו, אספר באחת הכתבות הבאות. הכתבה שלהלן, תוקדש לסיפור חייו המרתק של צבי, אותה העלה לפני מספר שנים על הכתב ביוזמת נכדתו ובסיוע מתנדבים. את הספר הקדיש צבי להוריו שנרצחו ע"י הנאצים. לזכור ולא לשכוח.  

צבי גולן נזכר בשיר בהונגרית מימי ילדותו ◄ צפו

בודפשט, שורשים

צבי נולד בבודפשט, הונגריה, ב-13 בדצמבר 1933, למשפחה יהודית אורתודוכסית אדוקה. סבו, יעקב וייס, שעבד בעסק משפחתי כסתת מצבות בבתי עלמין יהודיים, נישא בבודפשט להרמינה לבית גוטמן.

הרמינה נפטרה סמוך ללידת הבת, אסתר והסב, שנותר אלמן צעיר, נישא לגולדה, אחותה הצעירה של הרמינה, עימה הביא לעולם ילדים נוספים.

אסתר התינוקת, נמסרה לאימוץ לקרובי משפחה חשוכי ילדים שהתגוררו בבודפשט. כאשר בגרה, היא נישאה לחיים גלוזנר, יליד טרנסילבניה, שהתייתם מאביו בילדותו.

לזוג נולדו שני ילדים: הבכורה, מלכה (Magdi  בשמה ההונגרי), ואחיה הצעיר,  צבי (Miklos), נשוא סיפורנו. המשפחה התגוררה בבניין הקהילה האורתודוכסית ברובע השביעי בבודפשט, בה נמנה האב על צוות עובדיה. האם עסקה בארגון שמחות לאנשי הקהילה היהודית בעזרת צוות אנשי מקצוע.

תלמיד שובב וחולמני, ספורטאי מצטיין

הגם שהיה ילד צעיר, צבי זוכר בפרוטרוט את חצר הקהילה היהודית, בו שכנו בניין גן הילדים ובית הספר, בית כנסת, מטבח גדול. "בקומת המרתף היה אולם התעמלות מצויד היטב", הוא משחזר, "וכן במה ששימשה אותנו להצגות בחגים ובסוף השנה. כמו כן הייתה שם גם מאפייה, בה נאפו מצות שסופקו לכל הקהילות האורתודוכסיות בהונגריה. מרתף נוסף שימש כמשחטה כשרה".

בזמנים בהם אימם עסקה בארגון אירועים, טיפלה בילדים נערה כבת 15 בשם קוטי שנזקקה לסיוע בפרנסת משפחתה. הגם שהייתה נוצרייה, מספר צבי, היא למדה את המנהגים היהודיים, הקפידה שלא לערבב כלי אוכל בשריים וחלביים והתפללה עמם מדי יום את תפילת הבוקר ואת "קריאת שמע" לפני השינה. לקראת חג הפסח, הייתה קוטי נוסעת לכפר להביא אווזים, והייתה מפטמת אותם כשהיא ישובה על הרצפה, הוא מספר.

"קוטי לקחה אותנו לסרטים ולגני שעשועים והפכה לחלק מהמשפחה. בימי ראשון היינו מבלים יחד בגלישה על הקרח באגם בפארק העירוני, בקרקס ובהצגות. בין המופיעים באזור השעשועים היו גם שבעה אחים גמדים, לימים נשלחו לאושווייץ, שם עברו ע"י ד"ר מנגלה מחקרים בעינויים. בתום המלחמה, האחים ששרדו פתחו בית קולנוע "גנים" במושבה הגרמנית בחיפה".

בהמשך, הכירה קוטי בחור ששירת בחיל הפרשים ההונגרי. כאשר יצא לחופשות והגיע לבקר את קוטי, הוא הרשה לצבי ולמלכה לנעול את מגפיו ולשחק עם חרבו. לאחר נישואיהם המשיכה קוטי לעבוד בבית המשפחה, עד שהגרמנים כבשו את הונגריה, במרץ 1944. בעלה נשלח עם יחידתו לחזית הרוסית, שם איבד את זרועו ואת עינו. 

את השיעורים העיוניים, לא אהב צבי במיוחד ולא אחת נתפס במבטו החולמני. אך שיעורי הספורט היו אהובים עליו מאוד. הוא בלט בשובבותו ונהג לטפס בהתלהבות על כל מעקה וארון שהיו בסביבה.

"מדי יום בשעה 12:00 בדיוק, צלצלו פעמוני הכנסיות ברחבי הונגריה. באותו רגע הופסק השיעור ואנו נדרשנו לקום, לעמוד דום ולהתפלל בהונגרית לחיי החיילים ההונגרים שנלחמים בחזית, אי שם ברוסיה.

רוחות המלחמה מגיעות להונגריה  

"ב-18 במרץ 1944, סמוך לפלישת הגרמנים להונגריה, נכנסו לפתע לכיתה שני קצינים גרמניים. הם ניגשו למורה ופקדו עליו לשלוח מיד את התלמידים הביתה. בטרם הספקתי לספר בבית למה חזרתי לפני הזמן והקצינים כבר הגיעו לדירתנו וציוו עלינו לעזוב את הדירה ולצאת לחצר מבלי לקחת דבר.

הקצינים עברו מדירה לדירה ונכנסו גם למשרדים. הם פקדו על כולם ללכת לחצר בית הספר. העמידו את כולנו ליד הקיר, כאשר מולנו עמדו חיילי אס. אס עם רובים מכוונים בעמדת ירי. אסרו עלינו לזוז. עמדנו כך במשך שעות.

לפתע נפתח השער ופקדו על כל הנשים והילדים לעזוב את המקום, הגברים נשארו בפנים והגרמנים פקדו עליהם לפנות ולנקות את כל הבניין. הם פקדו עליהם לפרוץ את המגירות בבית הכנסת, בהם נהגו באי בית הכנסת להשאיר את תשמישי התפילה שלהם. הטליתות הפכו לסחבות לרחיצת הרצפות. את הרהיטים זרקו לחצר וכל הרכוש התרסק.  

לאחר שהוצאנו מהמקום, אימא לקחה אותנו למסעדה של סבתא. בדירת סבתי מעל המסעדה לא היה מקום להלין את כולנו, כך שהתפזרנו אצל קרובים וחברים. בבוקר נפגשנו כולנו במסעדה. לאחר כמה ימים, אבא קיבל רשות להיכנס לבית הכנסת ולהוציא כמה ספרי תורה. עזרתי לו בהורדת "נר התמיד" הנוצץ העשוי מכסף ואת החנוכייה הגדולה והעברנו הכל בעגלת יד למקום מבטחים".      

צבי מתייתם מהוריו

"בבוקר לאחר גירושנו מהבית, ממשיך צבי, "עמדנו ליד חלון הראווה של המסעדה וראינו את חיילי האס.אס צועדים בשיירה ונכנסים לביתנו, אותו הם הפכו למחנה צבאי. את בית הכנסת הם הפכו לאורווה עבור סוסיהם.

זמן קצר לאחר מכן יצאה פקודה כי על היהודים לענוד טלאי צהוב. יום אחד, נכנסו אנשי משטרה למסעדה של סבתא וכל מי שלא ענד טלאי צהוב נעצר ונלקח על ידם, ביניהם גם אימא שלי. הם נלקחו למחנה מעצר מחוץ לעיר ומשם נשלחו לאחד הכפרים סמוך לגבול אוסטריה, שם אספו את היהודים מהסביבה. קיבלנו מכתב אחד ויחיד מאימא, בו ביקשה שנשמור זה על זה. המכתב היה הסימן האחרון מאימא. משם נשלחו כולם לאושוויץ". 

בתוך חודש מאז הגעתם להונגריה, השמידו הגרמנים כ-450,000 מיהודי הונגריה. יהודי בודפשט נדרשו להתכנס בבתים המסומנים במגן דוד, שהפכו לגטו. 

"אבא לקח אותנו לדירת אימו. הבניין היה מסומן במגן דוד גדול והדירה הייתה ריקה, כיוון שסבתא ואחותו של אבא עם שלושת ילדיה נלקחו למחנה מעצר. התמקמנו בדירה. בוקר אחד התעוררנו למשמע דפיקות נמרצות בדלת. אנשי משטרת הגבולות הידועים באכזריותם ציוו על כל הגברים מעל גיל 18 לרדת לחצר. הם העמידו את כולם בשורה והצעידו אותם אל מחוץ לבניין. לא הספקנו להיפרד מאבא. מאותו יום לא שמענו ממנו דבר". צבי ומלכה נותרו כעת לבדם בדירה הגדולה. בספרו מגולל צבי כיצד אלתרו לעצמם אוכל מתוך מצרכים שמצאו במטבח והתמודדו עם פשפשים שהיו בדירה בהמוניהם וגרמו להם להתגרד בלי הפסקה.

מסתור בכפר

בינתיים, הצליחה סבתו של צבי להשיג מסמכים מזויפים למשפחה שנותרה. באחד הלילות בחודש נובמבר 1944 הגיעה דודתו של צבי בחשאי לדירה בה הסתתר עם אחותו ולקחה אותם. קוטי, המטפלת ההונגריה, השאילה לה את תעודת הזהות שלה, תוך שסיכנה בכך ביודעין את חייה. 

בדרך לא דרך, הצליחו להתחמק מציידי היהודים, שזרקו לנהר הדנובה את מי שנתפס על ידם. לאחר תלאות, הגיעו למוסד של הצלב האדום הספרדי באזור בודה, בו שוכנו ילדים נוצריים מאזורים שנכבשו ע"י הרוסים וביניהם גם ילדים יהודים שהצליחו להשיג תעודות מזויפות. שם פגשו צבי ומלכה גם את בן דודם, יצחק גורדון. כל אותו זמן המשיכו ההפצצות מן האוויר ובתים רבים נהרסו.    

השחרור המיוחל, אך לא תמו התלאות

בסוף נובמבר 1944 הגיע הצבא הרוסי לקרבת בודפשט והקיף את העיר. הגרמנים, שהתבצרו בגבעת הארמון, הצליחו להחזיק מעמד במשך חודש תחת הפגזות מסיביות של הצבא הרוסי, עד אשר לבסוף הגיע השחרור המיוחל.

"עם שחרורנו ע"י הצבא האדום", מספר צבי, "הייתה לנו דילמה: האם לספר להם שאנחנו יהודים? היו ביניהם חיילים יהודים שחיבקו, ואחרים ששנאו יהודים, בעיקר החיילים הקוזאקים האוקראינים. בינתיים, למחרת בבוקר נעלמו כל אנשי הצוות והשאירו את הילדים לבדם, ללא השגחה, ללא מטבח, ללא חשמל וללא מים זורמים.

"הרעב החל לכרסם בנו. הסתובבנו באזור ופרצנו לחנויות, שחלקן כבר היו פרוצות. חיפשנו כל דבר שניתן להכניס לפה. כשעלה בידי להשיג איזו קופסת שימורים, הייתי מדליק אש בחצר, מחמם ומתחלק עם אחותי מלכה.

הבנות היו מסוגרות בחדרים בפחד מפני החיילים הרוסים, שרוב הזמן היו שתויים. הבניין הסריח מאלכוהול. מפעם לפעם הלכתי עם אחד מחבריי לעזור בקילוף תפוח אדמה במטבח של החיילים הרוסים וסיכנו את עצמנו בירידה לבאר בדרך התלולה מחשש להחליק עקב הקרח. תמורת עבודתנו קיבלנו מעט אוכל".

החיפוש אחר האוכל הביא את צבי וחברו לצאת למסע רגלי לסנטוריום (בית החלמה). במשך שעות ארוכות הם התבוססו בתוך השלג, כשבטנם נדבקת לחכם. לפתע נשמעו מעליהם שריקות פגזים ויריות.

"לא הבחנו בחיילים המוסווים בלבן שוכבים בשלג", משחזר צבי. "לפתע התרומם אחד החיילים וצעק עלינו שאנחנו בשטח אש וציווה עלינו לחזור מיד על עקבותינו. מאוחר יותר נודע לנו, שהגרמנים הוציאו לחצר את כל היהודים שהיו בהחלמה בסנטוריום וירו בהם. חזרנו למוסד רעבים עוד יותר".

יריות בחצר הצלב האדום הצרפתי

בתחילת ינואר 1945 היו הילדים במוסד הצלב האדום הצרפתי עדים לקרב דמים סמוך לשערי המוסד, לאחר שהגרמנים הצליחו לשבור את המצור ופרצו מגבעת הארמון. שני הצדדים ספגו אבדות רבות עד שלבסוף הגרמנים הובסו.

"את השבויים הצעידו אלינו לחצר, שם הפרידו ומיינו אותם", מספר צבי. "את חיילי הורמכט הגרמני ואת חיילי צבא הונגריה לקחו בשבי, ואת חיילי האס.אס הוליכו לחצר התחתונה ושם הוציאו אותם להורג. בגמר היריות אפשרו לנו, הילדים, לעשות חיפוש בכליהם ולקחת מזכרות. לכמה מהם היו שיירי אוכל, בשבילנו זה היה מטמון. במשך כמה ימים הם היו מוטלים בחצר, עד שלבסוף כמה חיילים חפרו בור גדול והטמינו את הגוויות".     

בודפשט משוחררת

ב-28 בינואר 1945 שוחררה בודפשט בידי הרוסים והם שחררו את שארית היהודים ששרדו בגטו. מאות גופות של יהודים שלא שרדו את הרעב והמחלות התגוללו ברחובות. שתי נציגות מטעם "בני עקיבא" שהגיעו למקום לחפש ילדים יתומים השאירו ברשותם את כתובת המקום בו בכוונת התנועה להקים מוסד לילדים יתומים מהזרם הדתי. 

זמן מה לאחר מכן הגיעה דודתו של צבי ובעלה ולקחו את בנם, יצחק, בדרכם לרומניה. צבי ואחותו מלכה נותרו במבנה המוסד עם ילדים נוספים, עד שבאחד הימים הגיעו נציגים עם עגלות וסוסים כדי לקחת אותם לבודפשט.

"כל הגשרים על הדנובה היו מפוצצים", הוא משחזר. "חלקם פוצצו ע"י הגרמנים וחלקם הופצצו מהאוויר ע"י צבאות שלחמו נגד הגרמנים. על גשר ארעי שבנה חיל ההנדסה של הצבא האדום מכלי שייט וקרשים, העבירו חיילים וציוד.

במשך יום שלם המתינו עד אשר הגיע תורם לעבור בגשר. "כל הדרך ראינו גופות צפות על המים", נזכר צבי בעצב. כשהגענו לצד השני של הנהר נשמנו לרווחה: הגענו לפשט. העיר הייתה חרבה".            

במוסד לילדים יתומים

המקום בו הורדו הילדים במרכז העיר לא היה רחוק מבית המשפחה. ברחובות היו עדיין מוטלות גופות. הדקות נראו כנצח. בבית שמחו צבי ומלכה לפגוש את סבא וסבתא. בגדיהם, שהיו מלאי כינים לאחר שבועות ללא רחצה, הושלכו לשריפה. 

הסתבר, שלאחר שביתם של הסבא והסבתא בכפר הופצץ, הם הגיעו לכאן ושרדו. אך ההורים לא שבו מהתופת. מזון לא היה בנמצא. הסבתא לקחה את צבי ומלכה לכתובת המוסד ליתומים שקיבלו מנציגות "בני עקיבא", שם קיבל את פניהם המדריך, ירמיהו לובל.

ירמיהו (ירמי) זייף מסמכים במהלך המלחמה ובכך הציל יהודים רבים. בן 19 בסך הכל, לקח על עצמו משימה כמעט בלתי אפשרית, להיות האבא והפסיכולוג של כל הילדים שהגיעו למוסד, שמספרם הלך וגדל מדי יום, ואף לדאוג לכלכלתם, יש מאין.   

התחנה הבאה, בכפר דסק

כעבור זמן מה, בעזרתו של אליעזר וייס לצ'י, פעיל "בני עקיבא", עברו ירמי והילדים, לבניין נטוש בכפר דסק בדרום הונגריה, ששימש לפני המלחמה כבית חולים לילדים חולי שחפת. 

לאט לאט החלו הילדים להתארגן לחיים החדשים. שקי יוטה שמילאו בקש, הפכו למזרונים לשינה. במגרש בחזית הבניין הקימו תורן, עליו נתלה דגל כחול לבן ולמרגלותיו הוצבו לוחות הברית.

סביב לבניין השתרע שטח גדול של ירוק ובו אגם מלאכותי, בריכת שחייה ומגרש כדורגל. כמה מהילדים, ביניהם גם צבי, קיבלו לאחריותם טיפול בתרנגולות, אפרוחים וברווזים וניהלו פינת חי קטנה.

ירמי ארגן לילדים סדר יום שכלל השכמה, התעמלות ליד הבריכה, תפילת שחרית. מזון היה במשורה, שכן הונגריה כולה חוותה לאחר המלחמה מחסור במצרכי מזון. גם הבגדים המעטים שנלבשו שוב ושוב הלכו והתבלו. אך לימוד ריקודי עם ושירים סביב למדורה, ובהמשך גם לימוד עברית וסיפורים על ארץ ישראל, שנועדו להשכיח מהילדים את שעברו, נטעו בילדים תחושת ביחד ותקווה גדולה לעתיד.     

מבריחים את הגבול

בשלהי 1946 יצאה קבוצת ילדים ראשונה לגרמניה באמצעות פעילי תנועת "הבריחה". הם נדדו בין מחנות העקורים ורק בחלוף שנתיים הצליחו לעלות לארץ ישראל, לאחר שספינתם נתפסה והם נאלצו לשהות במחנה המעצר בקפריסין. קבוצה שנייה בת כ-40 ילדים, עליה נמנו צבי ואחותו מלכה, יצאה באוגוסט 1946 בהובלת שרה שלזינגר, שהחליפה את ירמי במוסד הנוער.
"נסענו במשאית למערב המדינה, קרוב לגבול אוסטריה", משחזר צבי. "הכוונה הייתה להתגנב ולחצות את הגבול בלילה ולהגיע דרך אוסטריה לגרמניה, ושם להצטרף לקבוצה הראשונה ששהתה במחנות העקורים. התחלנו ללכת ברגל לכיוון הגבול, אך הוא נחסם ע"י צבא ומשטרה ואנו הוחזרנו לבודפשט. כעבור שבוע התבשרנו כי אנו יוצאים שוב, והפעם, לכיוון יוגוסלביה.
יצאנו לדרך ב-24 באוגוסט 1946. במידה שנישאל, הונחינו לספר שאנו ילידי פלשתינה, היינו בביקור אצל קרובים בפולין ונתקענו שם בגלל המלחמה וכעת אנו חוזרים הביתה. המארגנים נתנו לכל אחד מאתנו שם משפחה עברי ונאסר עלינו לדבר הונגרית ברכבת. הנחו אותנו, שאם בגבול יעלו שוטרים וישאלו אותנו שאלות, עלינו לענות בעברית. המלווה שלנו היה שליח מהארץ דובר הונגרית שהיה מצויד במזוודה עם כסף כדי לשחד את השוטרים בגבול אם יעשו לנו בעיות".
הפעם, עברה קבוצת הילדים את הגבול בהצלחה. לאחר לינה אצל הקהילה היהודית בעיירה הסרבית, נובי סאד, המשיכו בדרכם והגיעו לפרברי זאגרב. כאן הם שוכנו בבניין ללא חלונות, דלתות וגג.
"פיזרו קש על הרצפה, וכך ישנו" מספר צבי. "הבנות בצד אחד של האולם, הבנים בצדו השני. במשך הזמן הגיעו קבוצות נוספות מרומניה ומפולין, כ-4,000 ילדים ומבוגרים, עבורם הקימו מחנה אוהלים. מקלחות ושירותים היו מאולתרים בחצר. מצבם היה בלתי נסבל. ביניהם היו גם דודתי ובעלה.
באוקטובר, כאשר שלג כיסה את המקום והקור היה מקפיא, הועברו הילדים למלון נטוש בהרים, שם שהו במשך כמה שבועות בתנאים משופרים.

תפיסת הספינה, גירוש למחנה המעצר בקפריסין

בתחילת נובמבר 1946 הגיעה משאית לאסוף את הילדים והעלו אותם על רכבת משא שנסעה בין נופים מרהיבים לנמל באקאר בים האדריאטי. הספינה המיועדת, "תנועת המרי העברי", שהעבירה מטען מזון לאונר"א, הועברה ע"י אנשי פלי"ם בחשאי ליוגוסלביה ושבויי מלחמה גרמנים הובאו לבניית דרגשי העץ שיכילו את המעפילים בבטן האונייה. ספינה נוספת, "אנסטסיה, יצאה לדרכה כשעל סיפונה 500 מעפילים.

"הצפיפות הייתה גדולה כך שכדי להגיע לדרגשי השינה היינו צריכים לזחול", משחזר צבי. "לא יכולנו אפילו לשבת, רק לשכב. היה מחנק. כל הדרך היו סערות בים, לא הייתי מסוגל לשאת את התנודות ולכן שהיתי כל הזמן על הסיפון".

במשך חודש היטלטלה הספינה בים הסוער, כשנוסעיה ניזונים ממנות קרב, שאריות של הצבא האמריקאי ממלחמת העולם השנייה. במהלך ההפלגה נסחפה "אנסטסיה" ועלתה על שרטון וכל 500 נוסעיה הועלו על "תנועת המרי העברי" (ששמה הוחלף ל"כנסת ישראל").

על מנת להתחמק מהבריטים, הפליגה הספינה בלילות, תחת דגל פנמה, ואילו בשעות היום הסתתרה במפרצון או בנמל דייגים קטן. יום אחד התגלתה הספינה ע"י מטוס סיור בריטי ומאותו רגע לוותה ע"י צי המלחמה הבריטי עד נמל חיפה, כשהמעפילים מתכוננים לקרב עם החיילים הבריטים באמצעים הדלים שברשותם.

"ריכזנו על סיפון האונייה את כל קופסאות השימורים שנשארו במחסנים", מספר צבי. זה שימש אותנו כתחמושת לקרב עם החיילים הבריטים, שרצו להשתלט על הספינה ולהוריד אותנו בכוח. ההתנגדות ארכה זמן מה, עד שזרקו עלינו גז מדמיע וירו כדורים חיים. היו נפגעים בשני הצדדים. שני בחורים שלנו שהיו על גשר הספינה נהרגו. כל פשעם היה, כי רצו להגיע לארץ ישראל".

לבסוף, השתלטו החיילים הבריטיים על הספינה והורידו את נוסעיה בכוח אל המזח, נתנו להם מנת DDT והעלו אותם על שלוש אוניות גירוש. הספינות הפליגו לנמל פמגוסטה בקפריסין ומשם, תחת אבטחה כבדה, הועלו על סירות אל החוף ונלקחו במשאיות משוריינות למחנה מעצר מגודר בחוטי תיל ומגדלי שמירה סביב, אליו הובאו נוסעיהם של אוניות מעפילים נוספות שגם הן נתפסו בדרכן לארץ ישראל. במשך כשמונה חודשים שהו צבי וחבריו במחנה המעצר בקפריסין. בתקופה זו ציין את בר המצווה שלו, אירוע שלא חגג עקב הנסיבות.    

עלייה לארץ ישראל

בקיץ 1947 הצליחה מחלקת הנוער של הסוכנות היהודית לקבל סרטיפיקטים (אישורי עלייה) עבור 500 ילדים וביניהם צבי. הפעם, הפליגו באונייה ללא סורגים וללא חשש להיתפס.

"סוף סוף נחתנו על אדמת ארץ ישראל", הוא משחזר בהתרגשות. "היינו שיכורים מאושר. העלו אותנו על אוטובוסים והסיעו אותנו למחנה עתלית, שגם הוא היה מוקף בגדרות תיל ומגדלי שמירה…שהינו במחנה כמה ימים לצורך רישומים, טביעת אצבע וצילומים.

נפרדנו מהמדריכים שנתנו את נעוריהם למעננו וליוו אותנו דרך ארוכה. היינו יחד בתקופת חיים סוערת, קשה לתאר את הדרך שעברנו יחד. התבגרנו והתגברנו על מכשולים רבים. כעת היינו מוכנים לעתיד".

חיים חדשים בארץ ישראל  

את חייהם החדשים החלו צבי ואחותו מלכה בכפר בתיה, כפר נוער שהוקם במערב רעננה בשנת 1947 לילדים יוצאי שואה בניהולו של חיים צבי אנוך. כאן למדו באינטנסיביות את מקצועות הלימוד השונים לצד תחרויות ספורט בענפים שונים וחיי חברה עשירים. ב-29 בנובמבר 1947 ישבו כל הילדים סביב מקלט הרדיו והאזינו בדריכות להצבעה על עתידה של פלשתינה. כשנודעו תוצאות ההצבעה, יצאו במחולות שמחה.

אך השמחה התחלפה במהרה במתיחות ביטחונית ובהכנות למלחמת העצמאות. הילדים שובצו לשמירות בלילות ליד גדרות המוסד ולבנים הבוגרים שבהם הועברו שיעורים בהפעלת כלי ירייה. 

כשנתיים לאחר הגעתם לכפר בתיה, ולאחר שנפרצה הדרך לירושלים, הועברו כמה מהנערות ובהן מלכה, לפנימייה "בית צעירות המזרחי" בירושלים. צבי, שעבד כשנה במסגרייה שבכפר בתיה, קיבל עבודה מסודרת ברעננה, והחל לצבור ניסיון מקצועי בתחום. בד בבד, הגיעו למוסד מורים מקצועיים ללמד את הנערים פיזיקה, מכניקה וחוזק חומרים.

כעבור זמן מה התקבל צבי לעבודה במפעל למכניקה עדינה שהוקם בקיבוץ משואות יצחק שהיה אז בחיתוליו. כעבור כשנה, החליט עם שניים מחבריו לעזוב את הקיבוץ ולעבור לתל אביב. הם מצאו עבודה בשכר זעום וגרו בצריף. הייתה זו תקופת הצנע והאוכל היה בקיצוב, אך בשעות הערב לא ויתרו על צפייה בהצגות. 

שירות בצה"ל ועבודה ב"אורטרק"

בדצמבר 1951 התגייסו צבי וחבריו הקרובים לצה"ל ומיד נשלחו לסייע למעברות ברחבי הארץ שנפגעו מהצפות בעקבות סופות הגשמים העזות. בשוך הסערה הוחל במיון המתגייסים.

צבי התקבל לחיל הקשר ולאחר קורסים מקצועיים ב"גבעת האלחוט" הוצב בפיקוד המרכז, כממונה על מערכות טלפונים. בהמשך, הועבר לבקשתו לבסיס צריפין, יצא לקורס מ"כים ובשובו המשיך בפעילות אינטנסיבית בתחום התקשורת והטלפוניה.

ביוני 1954, למחרת שחרורו מצה"ל, כשהוא מצויד בניסיון רב בתחום התקשורת, התייצב צבי בחברת "אורטרק" ששכנה ברחוב הבנקים 16 בחיפה והחל לעבוד במסגרתה בהתקנת ואחזקת מרכזיות טלפונים. אחותו מלכה עזבה את ירושלים ועברה אף היא לחיפה, לבית החלוצות ולאחר נישואיה לצבי קופרמן, שורד שואה אף הוא, התגורר צבי בביתם. במקביל לעבודתו נרשם לקורס חשמל בטכניון בלימודי ערב וכעבור שלוש שנים הוכשר כטכנאי חשמל.  
בהמשך, התקבל לעבודה ברפאל (מכון 3), שם עבד כשני עשורים, עד פרישתו בגיל 70.  

צבי ומרים מקימים משפחה – שואה ותקומה

את רעייתו, מרים, שורדת שואה מהונגריה אף היא, שעבדה במחלקת הקישוט במפעל לקרמיקה "נעמן" פגש צבי בתקופה בה התגורר בעכו. באוגוסט 1959 השניים נישאו בטקס צנוע על גג ביתו של רב העיר עכו. בשנת 1967, באמצע מלחמת ששת הימים, הם עברו לחיפה, בה הם מתגוררים עד היום ולהם שלושה ילדים ונכדים. לאחר תלאות החיים הקימו משפחה אוהבת.

הנגרייה ◄ צפו

לאחר פרישתו עבד צבי בתיקוני אינטרקום וחשמל באופן פרטי והתנדב בהדרכת מחשב לניצולי שואה במסגרת עמותת "עמך".

חיבתו של צבי לעבודות עץ, הובילה אותו להצטרף לפני כעשור לנגרייה של מיל"ב בחיפה, בה מתנדבים בני הגיל השלישי חובבי נגרות. בין המוצרים הנבנים בנגרייה, צעצועי עץ לילדים, משחקי חברה וחשיבה וכן מוצרי עץ שימושיים לבית. המוצרים נמכרים בנגריה ובירידים במחירים שווים לכל נפש ובתמורה נרכשים חומרי גלם חדשים.  

סיפור חייו של צבי, ומסע התלאות שעבר, הוא סיפור של שואה ותקומה. המילים שבחר לכתוב בספרו, מעידות יותר מכל על אישיותו המיוחדת. וכך כתב:

"כשאני מביט אחורה – הייתי בר מזל. אחותי ז"ל ואני ושאר יתומי המלחמה נאספנו ע"י התנועות הציוניות ובכך אפשרו לנו להמשיך באמונה ובתקווה לעתיד טוב יותר, למרות מה שעברנו בילדותנו. נערים ונערות שעברו את המלחמה, התגייסו למען היתומים, ויתרו על קריירה אישית והתמסרו למטרה, ללא שכר, ללא הכשרה מתאימה, כשהם מונחים ע"י רוח חלוציות, נחישות וצורך השעה".