לדאבון כל לב ולמרבה הצער, מונחתות עלינו לאחרונה פרשות חדשות לבקרים בנושאי רפואה ומחלות, לא עלינו, וידי הצוותים הרפואיים מלאות עבודה, לרוב בתנאי צפיפות. אז הנה מקרה נוסף לא מימינו אלה, אלא משנת 1945.
מעשה שהיה – כך היה:
אל משרד הלישכה לעזרה סוציאלית בחיפה, הגיע אדם חולה שחפת במצב קשה. הוא היה חסר סידור מתאים, והתגורר במלון בחברת אנשים נוספים. הלישכה לעזרה סוציאלית אישפזה אותו בבית-החולים הממשלתי. לא רק שמצבו היה נואש (או כלשון העזרה הסוציאלית: מיואש), הוא גם אושפז במחלקה שבה התנאים היו קשים ביותר. קראו לה "המחלקה השלישית". לכן, במימון הלישכה לעזרה סוציאלית, ובסיוע כספי של הליגה למלחמה בשחפת, קיבל חולה השחפת הזה מזון שסיפקה מחלקה אחרת. קראו לה: "המחלקה השניה". המימון הכספי לאספקת המזון היה 350 מיל ליום. אבל, הסכום לא הספיק, וכך תפח החוב הכספי לבית-החולים לאחד עשר אלף ו-500 לירות ארץ ישראליות. חשוב לציין שבית החולים היה אז באחריות ממשלת המנדט הבריטי.
ומה התגובה למי שלא משלם? מפסיקים להזינו במזון הטוב אשר ב"מחלקה השניה", וחוזרים להזינו במזון הפחות טוב אשר ב"מחלקה השלישית". והנה נודע ללישכה לעזרה סוציאלית, במקרה, שחולה השחפת הלך לעולמו, אבל טרם סודרו ענייני קבורתו. מיד נשלחה הודעה לאדון קפלן ול"חברה קדישא", וכאשר "החברה הקדישא" באה לבית-החולים לקחת את הגופה לקבורה, סירבו לתת אותה בתירוץ שחסרים פרטים על הנפטר. זאת למרות העובדה שפרטים אלה היו מצויים במשרד בית-החולים. לדברי הלישכה לעזרה סוציאלית, הנהלת בית-החולים הממשלתי ניאותה למסור את גופת חולה השחפת לקבורה רק לאחר שהלישכה שילמה בניגוד לרצונה את מלוא הסכום שבית-החולים דרש. הנה, כבר לפני 80 שנה התלאות ליוו את האדם לא רק בחייו. המסמך נמצא בארכיון העיר חיפה.
הך בכפית בצלחת
הצפיפות בבתי-החולים כבר קנתה אחיזה במקומותינו. לא אחת מאשפזים חולים גם במסדרונות. מלבד חוסר הפרטיות שבדבר, ישנה עוד בעיה: אם החולה שבפרוזדור מבקש להזעיק אחות, כיצד יעשה זאת?
באחד מבתי החולים מצאו בשנת 1945 פטנט לאזעקת אחות. כאשר אחת החולות שבפרוזדור שאלה אחות כיצד להזעיקה בעת הצורך, האחות לא התעצלה, הלכה למטבח, נטלה צלחת ממתכת וכף, נתנה אותן לחולה ואמרה לה: "כשתרצי לקרוא לאחות, תכי בצלחת עם הכף".
אין לדעת האם היו הרבה דברים בריאים בבתי חולים בארץ לפני 80 שנה, אבל היצירתיות שם הייתה בריאה מאוד!
להציל דגים בנמל חיפה
בפיתחה של אחת מחנויות הדגים בחיפה היה פעם שלט "בלעדי בצפון! דגים חיים במים". אם לא במים היכן יחיו?
שאלה: מהו ההבדל בין מתיחה לבין שקר? העיתונאי הותיק, יוסי בר מחיפה, איש גל"ץ ודובר עיריית חיפה בעבר, אשר ערך, בין השאר, את המקומון החיפני "שחף", הסביר: שקר הוא אירוע הגיוני לזמן ולמקום, שאינו נכון. מתיחה היא אירוע לא הגיוני לזמן ולמקום, שאנשים מאמינים בהתרחשותו.
שנות ה-80, כותב שורות אלה, אז כתב "שחף", הגה מתיחה שסיפורה הוא זה: בנמל חיפה כמעט שאין דגים בגלל השמן והג'יפה שצפים על המים ואשר מקורם באוניות. מה עושים? באו שוחרי הטבע ואמרו שהיפנים המציאו אבקה מאוד מיוחדת, כמו קמח כזה, וכאשר שופכים איזה שלושה-ארבעה שקים עם האבקה הזו למאגר מים, הדגים מתעוררים לחיים. זה הפטנט. הרעיון הוא לשפוך את האבקה למי הנמל ולהציל את הדגים. אכן, זו מטרה נעלה. אין ספק!
אבל כאן התעוררה בעייה: צריך לסגור את הכניסה לנמל! כלומר, ליצור מעין בריכה סגורה ללא מוצא פתוח לים, אחרת האבקה תיסחף ותיספג במי המפרץ. אז מה הועילו חכמים בתקנתם, אפילו הם יפנים? באו היפנים ואמרו: "יש לנו יריעה ענקית מגומי עבה באיזה צבע שאתם רוצים, אפילו כחול לבן כמו הדגל שלכם. נקשור קצה אחד שלה אל הרציף ואת הקצה השני נקשור אל שובר הגלים, ואז נוריד את היריעה עד לקרקעית הים, וככה הנמל יהיה אטום כמו מאגר מים סגור, כמו אגם. וכל זה למשך שעה שעה-וחצי בלבד, עד שהאבקה תתערבב במים, ואז מרימים את היריעה והכול בסדר. הדגים יינצלו".
על פי סיפור המתיחה: כאן באו השילטונות וצעקו: "לסגור את שערי מדינת היהודים? השתגעתם? יהודים לא יוכלו לעלות ארצה כי סגרו להם את השער לישראל ולא נתנו להם להיכנס בשערי המולדת? אז לאן הם יילכו? לאמריקה? בשביל זה הקמנו את מדינת ישראל? לסגור את שערי הנמל, זה מעשה אנטי-ציוני!!! לא יקום ולא יהיה!!!"
שוחרי הטבע התחננו שיתנו להם לאטום את הנמל למשך שעה שעה-וחצי מכסימום. כלומר, לסגור את השער למדינה. זה הכול. אבל השילטונות התעקשו בסירובם.
ואז עיתון "שחף" נטל יוזמה והכתבים ניצבו ברחוב הרצל ליד בית הקרנות עם שולחן קטן, וסיפרו לעוברים ושבים את הסיפור שכעת סופר, וביקשו מהם שיחתמו על עצומה למען סגירת שער הנמל במעטה גומי ענק למשך שעה – שעה וחצי מכסימום. אנשים עמדו בתור וחתמו כמו ילדים טובים, ומזה הוכנה כתבה מצולמת נהדרת.
אגב, במהלך ההחתמה הגיע ראש העיר אריה גוראל. הוא עבר ברחוב, ראה את ההתקהלות, ניגש, שאל מה קרה. הוסבר לו על מה ולמה חותמים והוא התבקש לחתום. וראש העיר אריה גוראל חתם גם חתם! על מה חתם? 1980. לך תזכור!!!…
למי ששכח: זו הייתה מתיחה מ-א' עד ת'.