אמא שלי זה ארץ ישראל. היא נושאת את ההיסטוריה ואת הנשמה של הארץ. אבל כאשר עולה השאלה על הזהות ועל הקשר עם הארץ, היא מבקשת שקודם יבוא שלום ושהמנוחה נכונה מהקדיש, תהפוך למנוחה ממלחמות ותקווה לחיים טובים יותר לכולם.
אמא שלי, לאה שוחט, משתתפת בחוג כתיבה יוצרת. היא אומרת שזה שטויות, אבל כותבת נפלא, וכאשר היא מקריאה לחברים, הלב שומע ומתרחב. בסוף יולי תחגוג יום הולדת 98, ואני מודה בכל יום על כך שהיא צלולה, עצמאית, נבונה ורבת ידע, עם חוש הומור נהדר. ההליכה קשה לה יותר מבעבר, היא מתעייפת מהר, אבל זוכרת כל אירוע שאי פעם התרחש בהיסטוריה שלה ושל העולם, ממשיכה לספר בדיחות בכל הזדמנות, וזוכרת אפילו את הצלילים של האותיות ב"מורס" מהימים בהם הייתה קשרית במלחמת השחרור.
כשאנחנו מדברים על לגור בחו"ל, אולי להגר מכאן כמו רבים אחרים, היא מזכירה לנו כמה נלחמנו כדי שתהיה לנו מדינה, וכמה חשוב לשמור עליה ולא לעזוב אותה. היא מזכירה לנו שבסופו של יום, אין לנו ארץ אחרת ואין עבורנו כיהודים, מקום אחר בעולם בו נוכל להרגיש בבית. ויחד עם זה נפשה סוערת על המתרחש.
כמה נקודות על המשפחה שלנו. אנחנו אוהבים את הארץ. כולם שירתו ועדיין משרתים בצה"ל. אמא ואבא עוד לפני שקראו לזה צה"ל, אני, בני הזוג של אחותי ושלי, הילדים של אחותי ושלי, וגם הנכדות של אחותי משרתות כעת בצבא ההגנה לישראל. אבי נפצע במבצע בן עמי, אחד המבצעים של קום המדינה, והיה נכה כל ימיו למרות שברוב הימים העדיף להתכחש לכך. אחיו היחיד והצעיר, שמואל שוחט, נהרג בקרב על דרדרה ברמת הגולן, במלחמת ששת הימים. אנחנו ממשיכים לבקר את הקבר שלו בבית הקברות הצבאי בחיפה בכל יום זיכרון. למה זה חשוב? כשתקראו את מה שאמא שלי כתבה, דומה שתבינו. אני, כמו שכתבה על היחסים בין אמה לאביה, "שופכת מים על ידיה". או בשפה עכשווית, מורידה את הכובע בפניה בהערכה רבה, על המילים ששמה על הדף.
הנושא עליו התבקשה לכתוב הפעם, היה כנראה בהקשר של יום העצמאות. "הזהות והקשר עם הארץ". כשהגעתי לבקר אותה היא נתנה לי לקרוא את מה שכתבה. אמרה שהתלבטה מאד אם להקריא לחברים בקבוצה, אבל היא שמחה שעשתה זאת כי אמרו לה שזה ריגש. אמא נולדה בוינה אוסטריה והגיעה לארץ ב 1936 בגיל קרוב ל 9 כי אבא שלה היה ציוני. אביא את הדברים כפי שכתבה אותם, ודומה שכתבה מדם לבה, בשפה שלה, עברית. הבאתי את הדברים לכאן כי אני מוצאת אותם ראויים, אמתיים, נוגעים עמוק. וחשוב לא פחות: אמא, את נסיכה. אני אוהבת אותך.
וכך כתבה: "מהי הזהות שלי? מה הקשר שלי עם הארץ? האם אני ישראלית? כנראה. לפחות בחלקי. אם זה עניין של רצון, בחצי חיוך אומר שלא ברור לי בכלל אם אני רוצה. אבל זה כנראה עניין מולד. נולדתי יהודייה, בת לאם ולאב יהודים. ולא די בזה, אבי מזרע לוי, והשם לוי נוסף לשמו, ולאמי שושלת יוחסין שמגיעה עד לגאון מווילנה. כבד לי המשא הזה, כבד על כתפי. כאילו מחייב, ואינני רוצה. אותו חינוך ליטאי חרדי שהיה בבסיס חינוכי – אפילו ללא כוונה, אלא בדוגמה אישית של התנהגות הורי, הוא שהדריך אותי כל חיי. שוב, ללא כוונה. כי בכוונתי היה תמיד להיות אדם חופשי, אדם שההיגיון הבריא יהיה נר לרגליו תמיד. וכך נראתה לי היהדות, בבגרותי ולא בצעירותי, חסרת היגיון. מבחינה הגיונית היינו צפויים להתערב בעמים אחרים שביניהם חיינו. להתבולל ולהיעלם לגמרי כפי שקרה לעמים אחרים. מבחינה הגיונית, היינו צריכים להכניס לדת סממנים מודרניים, שינויים שהיו מאפשרים לאדם דתי לחיות בהתאם לאמונתו עם האפשרויות של המאה ה 20. מעין יהדות רפורמית. וזה אכן קרה אבל רק חלקית כי אז צצה הציונות. הציונות ראתה במדינה יהודית את הפתרון לכל הבעיות.״
רעיון לחוד ומציאות לחוד. על הרעיון הציוני קפצו דווקא יהודי פולין ורוסיה, המדוכאים מכולם, ויהדות המזרח – עליהם לא ידענו הרבה בזמנו – אשר גם הם דוכאו עד עפר בחלק מארצות האסלאם כמו למשל בתימן או בלוב, בעוד בחלקים אחרים חיו לא רע, כמו למשל במרוקו ובמצרים. יהדות אירופה וארה"ב התלהבה פחות, שילמה 'מס שפתיים' והסתפקה בתרומות. רק פה ושם צצו תנועות ציוניות קטנות שהיו מסוכסכות ביניהן, בין ימין ושמאל. אבל כולן, ללא יוצא מהכלל, חשבו לבוא ולגאול את הארץ משממונה. "לחדש ימינו כקדם", להפריח את השממה.
אבל מה לעשות שאין ואקום בטבע, וכשהארץ הזאת נעזבה על ידי אבותינו לפני אלפי שנים, נכנסו וישבו בה עמים אחרים. והיא כבר לא הייתה ריקה וודאי לא עמדה בשיממונה. ושוב היה עלינו לכבשה מידיהם. ואני ילדה בת 9, יחידה להורי היהודים מאד, הולכת איתם אל הארץ המובטחת, לבנות, לפי דברי אבי, ארץ מולדת ליהודים הנרדפים, כדי שיהיה להם בית לבוא אליו, כשאירופה לא תאפשר להם עוד לחיות שם. אבי בוודאי לא חשב על שואה, כפי שהייתה לאחר מכן. איש לא יכול היה לתאר לו רצח המוני ומתוכנן שכזה. אבל לטענתו באירופה "בערה האדמה ליהודים מתחת לרגליים". אלה היו דבריו, ובמשפחה איש לא רצה לשמוע לו. הם נשארו שם ורובם נספו.
ואילו אני גדלתי כאן. עם אבא אידיאליסט שראשו בעננים, ועם אמא שהלכה אחריו בלי לומר מילה. בבית הוא היה המלך ואני הנסיכה, והיא "יוצקת מים על ידיו" ועל רגליו. (ביטוי שאומר- הייתה תלמידה נאמנה שלו. ת.ג.) גם כשהנסיכה הלכה יחפה, ולפעמים היה בבית בקושי לחם לאכול, הייחוס היה אמור לכסות על הכל. ואז פרצה מלחמת העולם השנייה. הנערים והנערות שגדלתי לידם והיו גדולים ממני בכמה שנים, התגייסו לצבא הבריטי, למשטרה, לבריגדה ולפלמ"ח, וחלקם לא חזרו.
הצבא הצטייר בעינינו, הצעירים יותר, כמשהו מסתורי ורומנטי, שזור במעשי גבורה. חלמנו על היום בו נוכל גם אנחנו להתגייס. האמנו לסיפור של "טוב למות בעד ארצנו", לפני שהבנו שטוב בהרבה יותר לחיות. חיינו על המיתוס. ראינו את התוצאות של השואה והיה מובן לנו שאבי צדק, שארץ ליהודים היא חיונית, מקלט לנותרים בחיים.
כשפרצה מלחמת העצמאות לא הייתה שאלה אם המלחמה מוצדקת- הרי כפו אותה עלינו. לא רצינו בה. חשבנו שעל ידי מדיניות של "חומה ומגדל", נכבוש את כולה. אבל הגורל ושכננו, כנראה חשבו אחרת.
וכעת, כשלא נותר עוד לא מגדל ולא חומה, אנחנו כאן, אחרי מלחמות אין ספור, והרוגים ופצועים כמעט בכל משפחה ישראלית, אנחנו כאן וזה כולל עמידת דום בבתי העלמין הצבאיים בכל יום עצמאות וביקור של מצבות צנועות וקרות בשאר ימות השנה, ימי זיכרון אין ספור. כעת שואלים אותי על זהותי ועל הקשר למדינה הזאת – זאת שעבורה נלחמנו, שנתנו לה מנפשנו ומדמנו, שנתנו לה את מיטב בנינו שמונחים לפנינו באדמה – ואין לי תשובה. האם קושרים אותי לכאן אותן שורות-שורות של קברים עם סמלי היחידות, הגאווה המטופשת של לובשי המדים, מנגינות המצעדים, רעש המטוסים?
האם שווה האדמה הזאת את מחיר הדמים ששילמנו, ואנחנו ממשיכים לשלם עבורה? האם העתיד שרצינו להבטיח לילדינו נשמט מידינו, והם הולכים לחפש עתיד טוב יותר במקום אחר? האני אני עצמי, הייתי בוחרת את עתידי בארץ הזאת אילו הייתי היום בת 20? האני אני כאן באמת רק מחוסר ברירה? אין לי תשובות, וזה עצוב מאד.
לא רצינו לפגוע באיש. לא רצינו לגרש עם אחר. המאורעות התגלגלו מבלי שהייתה לנו שליטה עליהם. בעיות קטנות הפכו לכדור שלג ענקי, וכעת אי אפשר לעצרו. איך תיראה המדינה הזאת בעוד 50 שנה? מי יודע. האם אי פעם נשב כאן לבטח, איש תחת גפנו ותחת תאנתו? תגידו לי אתם.
ובאשר לזהותי – החיים עשו את זהותי. איש לא שאל אותי. אני יהודייה, ילידת אירופה, עם חינוך יהודי אירופאי ליברלי מאד. ישראלית למעשה. זאת הפעם הראשונה שאני שואלת את עצמי אם אני שלמה עם הזהות הזאת והפעם הראשונה שאני נאלצת לענות, ואין לי תשובה. שורות-שורות של מצבות בבתי הקברות הצבאיים מזדקרות לנגד עייני והדם מן האדמה זועק – עד מתי? עד מתי? ואין לי תשובה. יש לי רק המון שאלות. והיושב במרומים, אנא מצא מנוחה נכונה לנו, החיים, ותן נא לנו קצת שלוות נפש. והעושה שלום במרומיו, אולי יעשה פעם שלום גם עלינו, ואמרו אמן. ואז לא יהיה ספק ולא שאלה של זהות".
מרגשת מאד גם בהחלטיות,גם בספקנות,אבל יש לה ציווי…נלחמנו שתהיה לנו מולדת,נשמור עלי🇮🇱אין ספק תמי,שגדלת והתחנכת בבית ערכי מאד💌
קוראת נרגשת וגאה את הדברים -שכתבה ביד איתנה ומתוך נפש רגישה – לאה שוחט.
זו פעם שנייה שאני נחשפת למילים חזקות ונוקבות אלה. הפעם הראשונה הייתה בעת שקראה אותם במסגרת החוג לכתיבה יוצרת אותו אני מנחה בבית דיור מוגן "נהריים".
תקופה זו שבין ימי זיכרון לשואה ולחללי צה"ל ובין יום העצמאות שנחגג, זו השנה השנייה תחת אימת מלחמה שאינה נגמרת, מעוררת בכולנו שאלות על זהות, שייכות ומחירים לאומיים ואישיים שאנו משלמים בעטיה של זהות זו.
מטלת הכתיבה בחוג הייתה לכתוב על הקשר ועל הזהות שלהם עם הארץ.
כל אחד מהמשתתפים בחר לכתוב קצת אחרת, כל אחד הביא אל הכתב את נקודת המבט הייחודית שלו ולאה – שתמיד אומרת שהחוג הזה הוא שטויות 😊 – הפליאה, כמו תמיד, להביע את רחשי ליבה.
זו עוד הזדמנות להודות ללאה על כתיבה יוצאת דופן, מרשימה, איכותית, כנה ונוקבת.
לאה, לא אכפת לי שאת מגדירה את החוג כשטויות אם בסופו של יום את בכל זאת מגיעה, נוטלת חלק וכותבת כך.
המשיכי לבוא, המשיכי לכתוב, ותודה לך תמי שהבאת את הדברים האלה לכאן.
ענת יקרה ריגשת אותי מאד. תודה על המילים החמות שלך ועל ההנחיה המופלאה שמביאה את אמא שלי לכתוב וליהנות כל כך בכל פעם מחדש, גם אם היא נבוכה מכך. תודה!