המילה דהרמה מגיעה מהודית עתיקה ומשמעותה להחזיק, הכוח להגן ולשמור על היציבות של האדם והחברה. בתחילת המאה ה19 הגיעה לאזור אוריסה כת או דת חדשה. מהימה דהרמה. כוח שבא לנטרל מצד אחד את תנועות המיסיונרים הנוצרים שהחלה להתחזק, ומצד שני, את התנועות הבריטיות שניסו להשפיע. מהימה סוו'אמי – גוסוו'אמי, היה המייסד ומספר החסידים גדל בהדרגה. הוא היה נגד עבודת אלילים והאמין באל אחד חסר צורה. מהימה סוו'אמי הופיע לראשונה בפורי ב-1826 ומת בג'ורנדה שבמחוז דנקנאל ב-1876.
המסע שלנו בין הכפרים והמקדשים השונים, הביא אותנו אל המרכז הרוחני של כת המהימה שיש בו מקדש גדול ואזורי מגורים של הנזירים. מהימה היא דת ללא פסלים ואלילים. המרחב נקי מאד. הנזירים הולכים בעירום ומכסים רק את האזורים הפרטיים שלהם בבד קטן או בקליפת עץ, בהתאם לרמת ההתפתחות שלהם בתהליכי הדת. קליפת עץ זה לוותיקים ובד למי שעדיין לא הגיע לרמת התדר הראויה. הם מחייכים אלינו ומספרים לנו בשמחה על הדרך שלהם.
לגישתם, רוב הטקסים שלהם נועדו כדי לקדם שלום עולמי ואחווה בין בני אדם. זאת המטרה הגדולה. ללא היאחזות בחומר, ללא אחיזה ברגש. הטקסים כוללים קידוש של אלמנטים- מים, אש, אדמה, שמים ורוח. הם עושים הרבה מדיטציה, לא מסתפרים אלא כורכים את השיער סביב הראש, וכאשר הם מחליטים להגיע למנזר, הם צריכים להתנתק מהוריהם וממשפחתם לנצח ולעולם לא לפגוש אותם שוב. בהיותם צעירים כאשר מגיעים למנזר, הם מצורפים לנזיר ותיק ומשרתים אותו בכל שצריך.
הנזירים הצעירים עוטים על עצמם פיסת בד, וכאשר תחלופנה השנים והם יתבגרו, הנזיר אותו הם משרתים יוכל להעניק להם קליפת עץ במקום הבד ואז יהפכו לבכירים ויקבלו נער משרת. בשיחה עם אחד הנערים הוא סיפר שבחר במנזר כשהיה ילד קטן כי הרגיש שזה המקום שלו. הוא לא יודע את גילו כי הם לא סופרים ימים ושנים, אינם נאחזים בשום סממן של חומר. העיסוק המרכזי הוא עבודת הקודש, ניקיון ומתן שירות לנזירים הבכירים. אם הוא מתגעגע למשפחה שלו? לא. אמר שכל כולו בעבודת הקודש ובקיום הטקסים שכוללים תיפוף על כלי מתכת, השתטחות על האדמה, ומחוות למים, לאוויר ולשמש. זכינו לראות את אחד הטקסים שלהם לקראת השקיעה, לשמוע את התיפוף המתכתי ולצפות בריקודי ההשתטחות בפני השמש השוקעת.
לעומת המוהימה חסרת האלילים בעלי גוף, בדת ההינדית יש הרבה אלים ואלות והם מוצבים במקדשים, בסטופות לצדי הדרכים, ובמערות קדושות שהתגלו בהן עמודי לינגאם. השיא היה בחג של האלה קאלי, חג טנטרי שבו המאמינים מכאיבים לעצמם בדרכים שונות ומשונות, ומקווים שקאלי שתראה אותם סובלים, תברך להם שנה מופלאה. אפשר להשוות את זה קצת ליום כיפור, סוג של סיגוף כדי לזכות במחילה ובשפע, אבל הרמה של ההתעללות העצמית עולה כשמדובר בקאלי.
האלה קאלי היא דמות אפלה ואלימה שנלחמת בשדים והיא שייכת למסורת הטנטרית. בהינדואיזם היא גלגול של האלה דורגה, האם הגדולה שומרת היקום שנבראה מעורם של האלים והצליחה להשמיד את שד הבופלו שאיים להשמיד את העולם. משמעות השם קאלי היא "שחור". בהווה היא נתפסת כאלת הזמן והשינוי אך הנזירים הטנטרים תופסים אותה כמושיעה ונדיבה רק לאחר סבל.
פסטיבל דנדא שמתקיים בדרום אוריסה, הוא החג של קאלי. בימים הראשונים המאמינים נושאים עמודים מקושטים בין הכפרים, שם מקבלים מנחות ונערכים טקסים לאנשי הכפר. זהו מסע טנטרי של הענשת הגוף, על ידי שריטות ומריחה של אבק לוהט שעשוי משרף מיובש של עצים, יחד עם צום ועינוי עצמי כדי שאחרי הסבל תהיה הטבה. זה אולי נשמע פרימיטיבי, אבל חייבת לציין שכמה מחברי הטובים חושבים שגם לנו דברים רעים קורים כדי ללמד אותנו שיעור, ושיש יד מכוונת שמורידה עלינו צרות כשאנחנו לא טובים.
במהלך השבועות עד היום האחרון של הפסטיבל, הנזירים והמאמינים עושים בובות ענק שמורמות על עמודים ומקושטות בפרחים. הם צובעים את העיניים הגדולות של הבובה באדום, כמו ג'אגאנאט של האנימיסטים מעורב עם הדם שקאלי מבקשת מהקורבנות, ומסתובבים בכפרים כדי לאפשר לאנשים שנמצאים במקומות מרוחקים לקחת חלק בתהליך שנחשב לקדוש. אנשי הכפרים נותנים מנחות, תורמים ואף נשכבים על הרצפה כדי שהשיירה תעבור מעליהם ויוכלו להתברך.
האלה קאלי נחשבת לאחת מההתגלמויות העוצמתיות והמפחידות ביותר של האלה האם בהינדואיזם. היא פרועת שיער, הלשון שלה בחוץ, והיא עונדת שרשראות עם גולגלות ואברים כרותים. מאחורי הדימוי המאיים מסתתר הכוח של המהפך מטומאה לטוהר, ניקוי רוחני וחופש. בצורתה הזועמת קלי משמידה את השדים, את הרוע, ואינה מתפשרת על האמת. היא לא אלה נחמדה והיא קשורה למוות ולפחד, ויחד עם זה היא פותחת שער אל ההארה, דרך התמודדות עם פחד, מוות וטרנספורמציה. היא האֵם הקוסמית שמביאה התמודדות עם פחדים עמוקים, שבירת דפוסים ישנים, ותחושת חופש עוצמתית.
השיא של העינוי העצמי מגיע ביום האחרון של החג. לצלילי תופים ושירה הנזירים שצמו והתכוננו במשך 21 הימים קודם לכן, רצים בעמוק, במצב טראנס, לתוך מדורה ונושמים את העשן. אחר כך הם יורדים אל האגם וטובלים לקול שירה ותיפוף, בליווי המונים שנושאים אותם על כתפיהם, ובהמשך תוקעים לעצמם קרסי מתכת בעור הגב, ונתלים על מתקן מיוחד שנועד להסתובב בעודם תלויים עליו. ההמונים מביאים ילדים עם פגיעות שונות ומוסרים אותם לנזירים התלויים כדי שיברכו אותם ויעזרו בהחלמתם, והנזירים התלויים בעור גבם אוחזים בתינוקות ומברכים. הכל נעשה ברעש גדול ובהתרגשות גדולה ולכאורה ללא כאב, באיזה סוג של טראנס דתי שכמו נגזר ממאה אחרת, מעולם אחר, מאמונה אחרת.
אני מניחה שעכשיו אני אמורה להגיד מזעזע או מחריד, אבל לא, זה לא היה מחריד ולא מזעזע. משהו באווירה הכללית ובתיפוף הקצבי עם קריאות השירה, כמו העביר גם אותי למצב תודעה אחר, מתבונן ולא מעורב רגשית. אולי יש גם קשר לכך שהנזירים שם לא נראו סובלים, לא נשמעה כל גניחה, לא בכי ואף טיפת דם לא טפטפה. הכל היה כאילו הצליחו לשחרר את הרוח מהגוף, ואולי הצום והצמחים שנשרפו גם הם השפיעו. המדריך שליווה אותנו אמר שהם מחכים לזה כל השנה, שהם מתכוננים לזה כל השנה, שזה השיא של האמונה שלהם, כמו לגעת בגביע האליפות או בגביע הקדוש.
הסיפור של השבטים במזרח הודו לא יהיה שלם בלי לציין שמה שמחזיק אותם, הן הנשים. יפות, חזקות, עובדות ויולדות וממשיכות לעבוד בשדה, בקטיף ביערות, יורדות לנהר לכבס, סוחרות במה שהשבט יוצר או מגדל, יוצרות לבנים מבוץ, סוחבות אותן על הראש, בונות את הבתים, שואבות את המים ומכינות את הזרדים למדורה. הן נושאות על ראשיהן משאות כבדים ומחזיקות למעשה את כלכלת השבט בעוד הקרדיט והגבורה נשארים אצל הגברים שעושים מעט מאד.
לנשים בחלק גדול מהשבטים מותר לבחור את בן הזוג שלהן, ומרגע שבחר בהן בחזרה, הוא מחויב להן. הבנים והבנות גרים בחדרים נפרדים, אבל מותר להם לקיים יחסים לפני הנישואין. אם הנערה נכנסת להריון, זקני השבט מחייבים את הזוג להינשא. אם לא ירצה בחור לשאת אותה לאישה, הם יכולים לגרש אותו או לכפות עליו עונשים שונים.
הכפרים השונים עם הקהילות והשבטים השונים, מתאפיינים בדרכים רבות. עגילי ענק, נזמים, קעקועי פנים, בגד לבן וריבוי נזמים, טבעות מתכת על הצוואר וסארי צבעוני במיוחד. יש קישוטי שיער, סכינים שמוסתרים כסיכות מאחורי אזני הנערות, גברים ארוכי שיער שמעולם לא הסתפרו, ועוד כהנה וכהנה כאשר כל שבט בעל אחד המאפיינים וכך הם מבדילים בין הקהילות.
המפגשים נעשים בעיקר בשוק. יש לכל קבוצת שבטים יום שוק נפרד. השבטים של השוק ביום חמישי הם בונדה וגדאבה. האחד כמעט ערומים מכוסים בחרוזים והשני עם קישוטי אוזניים ענקיים. זאת חוויה כמעט אנתרופולוגית של צפייה בסרטי ערוץ ההיסטוריה, ויחד עם זאת לא שכחתי לרגע שמאחורי כל זה יש בני אדם, אנשים קשיי יום שעובדים כמו ביימי הביניים, שחיים בתנאים קשים אבל לא יודעים אחרת, נשים שניכרים בהן סימני אלימות, גברים עייפים שצועדים קילומטרים רבים ברגליים יחפות. לעין המערבית זה קשוח.
הגענו לשוק של שבט קוטיה. המרחב צבעוני ורועש. הטמפרטורות הגבוהות והשמש הקופחת שולחות לחפש צל. המיקום הוא באמצע של שומקום, בין יערות לשטחי חקלאות. את המים שואבים מבארות ואת הכביסה עושים בנהר, שם גם מתרחצים. הבתים קטנים, ואנשי השבט מעדיפים לבנות בתים מעצים שהם כורתים ביערות. בתוך כל הבלגן של השוק יושבים להם שני הודים עם תוכי בקופסא וחבילת קלפים וקוראים לעצמם אסטרולוגים חוזי עתידות.
תן להם שם פרטי ו-50 רופי והתוכי יוצא מהכלוב ובוחר קלף, והאסטרולוג מספר את הסיפור. התור ארוך והצעירים, גברים בעיקר, מבקשים לדעת מה יעלה בגורלם. בשוקים אפשר לראות גם את הנזירים הקבצנים. הם עוברים עם סל בין הדוכנים וכל אחד מבעלי הדוכנים, המוכרות ונשות השבט שמסתובבות בשוק, שמים להם משהו בסל עד שמתמלא. הם החיבור של העובדים בשוק לקדושה ולכן נותנים להם, כי זאת המצווה, כי הנזירים כמו הכוהנים והלוויים בימי בית המקדש, חיים מתרומות. לצד שוק הירקות יש את שוק הפלפלים החריפים בשלל צבעים. צ'ילי ברמות חריפות שונות, בין חריף מאד לבלתי נסבל. אומרים שמכל הודו מגיעים לאוריסה כדי לקנות צ'ילי.
בסמוך לכביש עליו עוברות משאיות מקושטות, מתקיים שוק הדגים. דגים יבשים ומומלחים שהדייגים מוציאים מהנהר ומהאגמים. הריח של הדגים מציף את הרחוב. פעם קצרו פה מלח, והיו בריכות רבות, אבל מפלס הים ירד והבריכות התייבשו. היום רק הדגים מומלחים, ונמכרים בשוק לפי משקל. רוב הסוחרות הן נשים. נשים יפות, עוצמתיות, צבעוניות וקולניות. לכל שוק מגיעים בני שבטים אחרים. השבטים באזור השוק של הצ'ילי והדגים היבשים, לובשים סארי צבעוני יותר ומעטרים את האף בתכשיטי זהב גדולים. הכל פשוט, מסורתי, השקילה במאזניים והמוצרים נאספים בידיים. דומה שהמסורת יוצרת את תחושת השבט ויש קושי לקבל חידושים.
שוק בעלי החיים באזור הכפר באליגאם רועש פעיות וגאיות שמשתלבים בשיחות הערות של הגברים המוכרים והקונים. 25 אלף רופי לשור צעיר ו 17 אלף לאחד מבוגר יותר, שיחרשו את השדות, יסחבו את העגלות ויעבדו עבור החקלאים. אחד לוחש יקר, האחר אומר זול, וככה עד שבוחרים את השור במחיר המתאים וקושרים אותו בחבל חדש שיהיה למזל טוב. לא רחוק משם שוק הירקות מהגינות של הכפריים, שם הרוב הן נשים שבאות עם התוצרת ופורשות אותה למכירה. 20 רופי לשקית, מהיער ומהשדה. נשות שבט דורובה מקשטות את רגליהן בצמידים וטבעות ואת האף בשלל נזמים ומטיילות יחפות ברחבי השוק, נחות לרגע ונהנות משיחות נשים בפינות המוצלות של השוק.
יש משהו במרחב הזה בהודו, כאשר לא משווים אותו לעולם המערבי או לישראל, שמראה דרכי ביטוי רבות ושונות של אמונה ואהבה, ונדרשת המון סבלנות והכלה כדי לראות ולחוות את זה.