יומן מסע אל השבטים בהודו חלק שני: ההר נותן ברכה, הג'ונגל נותן פרי והמישור מבקש דם

אנשי שבטי הסיאה חיים בשטח המישור. דונגוריה קונט גרים בראש ההר, וקוטייה במורד הגבעה. בג'ונגלים. קוטיה אומר חורים. עושים בעזרת עצמות מחודדות ודיו, קעקועים על פנים, כדי להיות יפות יותר. מציירים את הקעקועים על הפנים ועל הידיים והרגליים של הילדות הצעירות, וגם אם הן נאבקות, מחזיקים אותן בכוח. אחת הזקנות שנזכרה בילדותה סיפרה לנו שזה כאב מאד, שתפסו אותה בכוח ועשו לה את הקעקועים, כי בלי הקעקועים אף אחד לא היה מתחתן איתה, אף אחד לא היה יודע שהיא בת השבט.

יש מי שאמר שעשו את זה כדי שתהיינה יפות יותר ואחרים אמרו כדי לכער אותן, כי המוסלמים שהגיעו להודו במאה השביעית כסוחרים, היו חוטפים את הילדות היפות.  גם שבט הגונד מקעקע את עצמו, והאמירה שלהם היא שזה התכשיט היחיד שיקחו איתם אל העולם הבא. הצעירים של היום כבר לא מקעקעים את הפנים.

את רוב העבודות הם עושים בידיים. חורשים בעזרת שוורים ומחרשה מעץ, קוצרים במגל. נדיר לראות פה טרקטור או ציוד חקלאי. אומרים שהממשלה לא מכניסה אמצעי קדמה לכפרים- לחקלאות, לבנייה, להשכלה, כי לא תהיה תעסוקה לכולם וכל עוד אינם מתלוננים המצב כנראה לא ישתנה. אם יקדמו אותם, אומרים יודעי דבר, הם לא ירצו יותר לעסוק בעבודות פשוטות. לא יהיה מי שיבנה ויעשה ובמקביל תהיה אבטלה של בעלי מקצועות ובעלי השכלה, דבר שיוביל לאלימות ולשכרות, ולהרס השבטים. יחד עם זה, ישנה אפליה מתקנת באוניברסיטאות ותנאי הקבלה לצעירים מהשבטים קלים בהרבה מאלה של בני העיר.

אנשי השבטים הם בעלי המלאכות. השבט בכפר נואה פטנה, עוסק בטוויה, צביעת חוטי משי וכותנה ואריגה. בתהליכי הקשירה והצביעה הם מצליחים לכתוב על הבד פסוקי קודש הינדיים מהראמהיאנה, ספר עלילות האל רמה. סדאי בריני הוא הכפר של שבט סנטל, חרשי המתכת. שם עושות עבודות אמנות בשיטות עתיקות. מפסלים בחמר, כורכים חוטי שעווה שחורים על החמר ומעטרים אותם, עוטפים בעוד חמר ומעליו מתכות בכלי מיוחד.

את החבילה הזאת מכניסים למדורה. השעווה נמסה, והמתכת מותכת והופכת נוזלית, נכנסת ותופסת את מקום השעווה. כאשר החמר מתקרר שוברים אותו ומתגלה הצורה. עבודות המתכת ועבודות הקדרות האחרות נעשות בעזרת אבנים וכלים פשוטים, אבניים ידניות וידיים מיומנות. כך יוצרים כדים, קערות ופסלי קודש ונוי מרהיבים. שבטים אחרים יוצרים כדים וכלים בחמר, כלים למנחות עבור המקדשים וכלי אחסון למזונות. יש שמתמחים ביצירת לבני בניין מבוץ, ואחרים אוספים את פירות הקשיו, המנגו והג'קפרוט מהג'ונגלים. לכל שבט ההתמחות שלו וכל המשפחות בשבט עוסקות בתחום. פעם בשבוע יורדים מההרים לשוק.

השבטים מתחלקים לאלה שחיים בראש ההר, אלה שעל צלע ההר ואלה שעל האדמה שלמרגלות ההר. האגדה מספרת שלפני שנים רבות באחת משנות הבצורת הקשות, הצ'יף חלם שהגיעו להר שלוש נערות. הנערות שאלו את הצ'יף למה הוא דואג והוא אמר להן שכולם רעבים כי הגשמים של המונסון לא הגיעו. שאל את הנערות מי אתן? ואמרו לו אנחנו הנערות של השמיים. אחת של ההר, אחת של הג'ונגל שעל צלע ההר ואחת של האדמה בתחתית ההר. מה תבקשו כדי לתת לנו פריון? שאל הצ'יף, והנערות השיבו: הנערה של ראש ההר ביקשה שישמרו על ההר ועל הנשמות שלהם ואז יקבלו פריון. הנערה של הג'ונגל על צלע ההר בקשה שישמרו על הג'ונגל ואז ייהנו מהפרות ומבעלי החיים. הנערה של האדמה, ביקשה דם כדי לתת פרי.

מאז השבטים של ראש ההר נזהרים מזרים ולא מרשים שיצלמו אותם כדי שלא יגנבו להם את הנשמה, אנשי צלע ההר שזכו לפירות מהג'ונגלים, קוטפים ומוכרים את הפרות בשווקים ובצדי בדרכים וצדים את הציפורים למאכל, ואנשי תחתית ההר אשר לפי אמונתם האדמה ביקשה מהם דם כדי לתת פריון , הקריבו ילדים וגידלו כורכום שצבעו אדמדם, ואורז באזורים בהם יש מים, עד שהבריטים שכבשו את האזור אסרו עליהם קורבן אדם ושכנעו אותם להקריב בופלו במקום. הקרבת הבופלו היא תהליך אכזרי במיוחד בו דוקרים את הבופלו ואוספים את דמו עד שהוא מת, ואחר כך מפזרים את הדם על האדמה. המדריך שלנו אומר שהממשלה מאד מקפידה על מניעת קורבן אדם במיוחד בשנים השחונות, אז יש סיכוי שהשבטים ישובו לעשות זאת.

לקראת המסע הכנו מתנות לילדים, קצת סוכריות ובעיקר קלמרים עם צבעים ומדבקות, טושים ודפי ציור, כי קיווינו להגיע לבית הספר של השבטים. הגענו לשם ביום בו הצטרפו לבית הספר תלמידות חדשות בנות 6. האימהות הלבישו אותן לכבוד החגיגה בסארים צבעוניים והבנים בתלבושת בית ספר תופפו לכבודן מקצבים. הרחוב התמלא בריקודים ובחגיגות והשמחה היתה רבה. מהסוכריות גם המבוגרים בכל מקום בו עברנו ביקשו להתכבד. דומה שכל העניין של ממתקים קסום עבורם. בכל מקום בו עברנו בקשו להצטלם איתנו. המדריכים אמרו שבני השבטים הצעירים, אלה עם הטלפונים החכמים, מרגישים אנשי העולם הגדול כאשר הם נפגשים באדם מערבי, ולכן מצטלמים איתנו. כשיראו את התמונות אחר כך לחבריהן, יוכלו להתרגש מחדש.

בכל מקום שאומרים לנו נמסטה, אנחנו מבינים שאנחנו מול הינדים. האנימיסטים לא אומרים נמסטה. לפעמים הם לוחצים את היד לפעמים רק מסתכלים. למרות שאנחנו לא הינדים, דבקנו בנמסטה. זה נחמד. נמסטה זה סוג של שלום, היי, להתראות וביי. מחווה של ידיים ומילה. מתרגלים לזה מהר. נוגעים באזור הלב עם אגודל שמאל ומצמידים את כפות הידיים זו לזו, ובחיוך עדין וקידה קלה אומרים נמסטה. הפירוש המילולי הוא "אני מזהה – קד- לקדושה שבך". זה משמש כמו שלום כשמגיעים וכשהולכים, בעולם ההינדי. זה מחווה שאומר שבכל אחד יש טוב ואור ולב רחב, וההכרה בכך מאפשר לאנרגיה חיובית בין בני האדם, להתחבר.

הינדואיזם היא הדת הנפוצה ביותר בהודו.  ההינדואיזם מחלק את האנשים למעמדות – קאסטות- שמורכבות מארבע וורנות ומה שמתחת להן. הווארנה העליונה נקראת הלבנה, והיא שייכת לברהמיני העוסקים בקודש. כיום פחות עוסקים בקודש אבל עדיין משמרים את העליונות המשפחתית. באחד מבתי המלון פגשנו בחור שעטה על עצמו סרט מחוטי בד בהיר, שמסמל שהוא ברהאמן, ובמקצועו היה מהנדס חשמל ואשתו גם היא ממשפחת ברהמנים כמובן, כי הנישואים מאורגנים לפי מעמדות. הווארנה השנייה , האדומה, שייכת למלכים וללוחמים. השלישית חומה, של הסוחרים, החקלאים ובעלי המלאכה, הרביעית היא השחורה, ושייכת למעמד המשרתים והעבדים.  

מתחת יש את הטמאים, האסורים למגע הנקראים "דלית" ואין להם צבע. הם אלה שעוסקים בשריפה ובקבורת המתים. ההינדואים מאמינים בגלגול נשמות ומאמינים שלאחר שתהליך הגלגול מוביל את האדם ממקום נמוך למקום גבוה עד שהופך להיות ברהמן. הביטויים של האל בהינדואיזם הם תהליכי בנייה קיום והרס.  ברהמה, הבורא היוצר, וישנו, המקיים, מארגן ומשמר, ושיווה ההורס שמאפשר לידה מחדש.  בנוסף יש את האלה האם מהאדווי דורגה, שבאה ליידי ביטוי דרך קאלי, פרוואטי, לאקשמי, ואחרות שמבטאות פנים שונות של האלה האם. לפי האמונה ההינדואית מרבית החיות קדושות ובראשן הפרה.

ביקרנו בלא מעט מקדשים. כל אחד שונה מהשני, ובכולם צריך לחלוץ את הנעליים ולהיכנס יחפים וצנועים. המאמינים משתטחים לעתים לפני המזבח ואחרים מנשקים את הרגליים לנזירים. יש משהו שמרגש אותי בכניסה למקום שנחשב קדוש למישהו. אולי האנרגיה של כל המאמינים שכבר היו שם והשאירו את הכוונות הטובות שלהם, ואולי באמת יש איזה תדר שמהדהד ועושה מקומות למיוחדים וטהורים יותר מאחרים.

המאפיין של מקדש אנימיסטי הוא פסלי סוסים בכניסה ובפנים האל ג'אגאנאט, דמות ללא ידיים או רגליים, כמו בלט כהה עם סימון עיניים גדולות. יש גם אמא טבע לאנימיסטים, דלקאי, והיא אוהבת עלים של עץ הסאל, אז המאמינים מביאים למקדשים ענפים ועלים. האמירה היא שהאל לא יכול לבוא אליך כי אין לו רגליים. הוא לא יכול להחזיק אותך כי אין לו ידיים, והוא לא יכול לדבר איתך כי אין לו פה. אבל יש לו עיניים והוא רואה אותך, רואה את הפנימיות שלך, את האמת שלך. אם אתה רוצה את האל בחייך, אתה צריך לבוא אליו, לנקות ולטהר את הפנימיות שלך, את הלב שלך, ואז תזכה לברכתו. אתה רוצה אושר? אף אחד לא יעשה אותך מאושר אלא אם תבחר להיות מאושר. תחייך, תפתח את הלב, תהיה מסביר פנים לכל אדם.

המקדשים ההינדים מפוארים יותר. האל שיווה מייוצג על ידי אבן בולטת, הלינגאם. פירוש המילה לינגאם הוא סימן, מטה אור, או אבר גברי, והוא מסמל את שיווה. לאורך הדרך גילינו שבהרבה מקומות בהם היתה אבן בולטת שבעבר יוחסה לאל הג'ונגל או האדמה אצל האנימיסטים, היא הפכה להיות "שיווה לינגאם", ואתר עלייה לרגל למאמינים. במקדשים "הלינגאם" מופיע ביחידה שלמה יחד עם סמל ה"יוני", שנראה כמו פתח של מנעול ומסמל את אבר המין הנשי. שלמות של זכר ונקבה. לפי האמונה, כשנוצר העולם בא נחש ענק שהוחזק בזנבו על ידי שדים ובראשו על ידי האל. כל העולם היה חצוי בין הטוב והרע, ותפקיד האלים להגן מהרוע.

שיווה שרצה להטיב עם בני האדם, הקריב את עצמו, שתה את ארס של הנחש ומאז הוא בעל צוואר כחול. לשור של שיווה קוראים ננדי. ליד המקדשים של שיווה יש בדרך כלל פסל של שור והמאמינים עד היום לוחשים באוזנו של השור את משאלותיהם, כדי שיספר לשיווה, וימליץ על הגשמת המשאלות. מקדשים אחרים מוקדשים להנומן, האל קוף האהוב שוחר השלום, שמחבר בין נאמני שיווה לנאמני ווישנו.

בקונרק, 35 קילומטר צפונית לפורי, עומד מקדש לאל השמש. הוא בנוי כמרכבה ענקית עם 24 חישוקים שנותרו שלמים בעוד פסלי הסוסים הרבים, נשברו ברובם. לומר את האמת, אם לא סאנאתן המדריך שלנו, היינו נהנים מהחיזיון אבל לא יכולנו להבין את הסודות של מה שהולך שם. אז ככה : על קירות המקדש ישנם גלגלי המרכבה שמסמלים את עונות השנה -כל זוג גלגלי מרכבה מסמל אחד מ 12 חודשי השנה לפי הלוח ההינדי, וכל גלגל הוא גם שעון שמש.

אומרים שהם מדייקים על הדקה. על הקירות יש את סיפורי העולם, ביניהם עיטורים של סצנות מהקמא-סוטרה שנחשבת לדרך קדושה. העין המערבית מביטה בסקרנות מחויכת, אבל בהודו זה חלק מהבנה של מעגל החיים. הבניה מכוונת אל זריחת השמש. המרכבות נישאות על ידי 7 הסוסים מסמלים את שבעת משקלי השירה ההודית העתיקה. המקדש שנבנה ב 1250 לספירה, עמד בפתח נהר הצ'נדרבהאגה, אך קו המים נסוג ואין יותר סימני נהר במקום. חלק גדול מהמקדש נחרב. הזריחה והשקיעה ניבטות מבעד לקירות הגבוהים וזה מרשים מאד. כמונו, תיירים מכל העולם ורבים מהודו עצמה, מגיעים לאזור ומבקרים באתר המיוחד הזה.