יומן מסע אל השבטים בהודו, עולם שהולך ונעלם • חלק ראשון: החרטה של השליט

המסע להודו הוא משהו שלא פשוט לכמת אותו. עבורי זאת היתה חוויה אינטנסיבית, חודש בין תרבויות עתיקות שעדיין מתקיימות במדינת אוריסה במזרח הודו. תמונות של עולם שהולך ונעלם. אומרים שהודו זאת אמא ואוריסה זאת הנשמה שלה. אומרים שאם לא ביקרת בהודו, לא ראית עולם ואם בעודך בהודו לא ביקרת באוריסה לא ראית את המסתורין של הודו. באוריסה גרים רוב השבטים שעדיין משמרים את התרבות העתיקה ומצאנו את המדריכים שלקחו אותנו לשם. אנשים מהמערב כמעט ולא מגיעים לאזורים אליהם הגענו, אין שם בתי מלון יוקרתיים או אתרי נופש וגם לא מסעדות עם אוכל מערבי.

והרי ידוע לכל מי שביקר אי פעם בהודו, שמידת החריפות של ה"זה רק טיפה מתובל, לא חריף בכלל" שלהם, שורפת את הפה והלשון. אבל מסתדרים. ירקות טריים מהשוק, ביצים, דגים, מאפים מקמח עדשים ויש מה לאכול. חדר צנוע, מזרון קשיח וסדין נקי ואפשר לישון. אחרי הכל, לא באנו לנופש אלא למסע התבוננות אנתרופולוגי כמעט, סוג של חווית מחקר על עולם שהולך ונעלם.

כשאחותי שיזמה, תכננה, ארגנה והפיקה את המסע, הציעה לי להצטרף, התלבטתי. נוסעים לאזורים נידחים שמעט מאד אנשים מערביים מגיעים אליהם, התנאים לא מפנקים ומזג אוויר חם ולח. בעלי מיד אמר שלא יצטרף בתירוצי עבודה וכלב שצריך שישמרו עליו. לאחר התחשבנויות פנימיות, בעיקר מתוך המחשבה שרוב חיי הוקדשו לרווחת האחרים באהבה, ומותר לי לעשות גם בשביל עצמי, בחרתי להצטרף. זה בא לי בזמן טוב, כי הרגשתי שאני צריכה קצת להתרחק מכאן כדי להתקרב מחדש.

אחותי היחידה והיקרה, סמדר מאיר, שגיבשה את המסלול, יזמה וארגנה את הכל, ידועה במצוינות בה היא פועלת, מה שהבטיח שיהיה מסע מוצלח. בהתבוננות על המסע המדהים שחיברה, ההגעה לאתרים ולמקומות בעלי ייחוד קסום של דמויות ותרבויות, מרחבי טבע שהתגלו במופלאותם, אני שמחה על הבחירה להצטרף ומברכת שזכיתי באחותי.  אנסה לפרוש את החוויה, גם אם לא אצליח לספר על כל המקומות שהיינו בהם וכל הדברים המופלאים שנחשפתי אליהם, אנסה להעביר את המיטב.

מסע זה לפגוש אנשים ומקומות. לחוות בעוצמה אחרת, להיות נוכחת בכל רגע. בהודו זה קורה. זה הקסם של הודו, שהכל מתרחש ביחד: הצלילים, הצבעים, הריחות. לפעמים זה עמוס ולפעמים זה פותח את הצ'קרות. שם, בין אנשי השבטים, בנופים הפתוחים, בג'ונגלים, בשווקים הצבעוניים, אין עצירה לשיפוט עצמי אלא חוויה של התבוננות, ספיגה של עולם שונה לגמרי מכל מה שהכרנו קודם. עולם שנראה כאילו הוא נשאר במאות הקודמות, והחוויה מרגשת בעוצמה לא מוכרת.

לצעירים כבר יש אופנועים ווספות וטלפונים חכמים, וסלפי, אבל הם עוד גרים עם אנשי השבט. הזקנות עוד מסתובבות בלבוש השבטי, מספרות סיפורים וחוויות שלא יחזרו על עצמם, תהליכי חיים שהיו וספק אם ישתמרו. הדור הצעיר מעדיף דרך אחרת. עבורי זה לראות ולהתפעם. אני יודעת שבעוד כמה שנים התרבות הזאת תישאר רק במוזיאונים. המוזיאון של אוריסה מנסה לאסוף את הידע והתמונות כדי שלא יאבדו. הזקנים ששומרים על המסורת ועל המנהגים של השבטים, יסיימו את חלקם והצעירים שמחפשים את העולם המודרני לא ימשיכו את המסורת של השבטים. האנרגיה משתנה.

המסע שלנו התחיל באוטארה, לא רחוק מהעיר הבירה של אוריסה, בהובנשוואר, ליד אחת האבנים עם כתובות עתיקות שנותרו מהקיסר אשוקה. כמה מילים על הקיסר הזה: עד שהוכח אחרת דרך מסמכים וכתובות שנתגלו, חשבו שאשוקה הוא דמות מיתולוגית. אבל לא. הוא היה באמת. אשוקה הוא היורש השלישי בשושלת הקיסרות של הודו העתיקה (שנת 272 לפני הספירה) שהגיע מביהאר, והוא זה שהדף את אחרוני המוקדונים של אלכסנדר הגדול מקלינגה – היא אוריסה של היום- והקים את האימפריה המאורית העצומה.

מאורית על שם מייסד השושלת ששמו היה מאורייה. המלחמה היתה נרחבת ואזורים רבים נכבשו. מחיר הכיבוש היה עשרות ומאות אלפי הרוגים מקלינגה. אשוקה שנחשב לאחד השליטים האכזריים ביותר, התקשה לשאת את הסבל הנורא שנגרם לבני קלינגה ולבעלי החיים שהשתתפו בקרבות – סוסים ופילים.

הוא התחרט מאד על כל הרצח והסבל שגרם לאורך שנות המלחמה והפך לבודהיסט. בעקבות כך האימפריה ידעה שלום למשך שנים ארוכות ואשוקה חרט באבן כתובות בהן סיפר על החרטה שלו וגם על דרך הדהרמה, הדרך הבודהיסטית בה בחר. הכתובות אגב, כתובות בהודית עתיקה משולבת ביוונית שהשתרבבה לשפה לאחר שאלכסנדר מוקדון שהה עם חייליו באזור מספר שנים. יש בהודו 14 אבנים עם כתובות שהשאיר אחריו אשוקה, ועוד שתיים באפגניסטן שהיתה חלק מהאימפריה המאורית של אשוקה. הכתובת תורגמו בתחילת המאה ה 19.

אחר כך התגלו עוד כתבים חתומים על ידי אשוקה והדמות שלו יצאה מהמיתולוגיה אל דפי ההיסטוריה. בהיות אשוקה קיסר בודהיסט הוא הפיץ ברחבי אסיה את הבודהיזם ואת עקרונות המדיטציה, אי פגיעה בבעלי חיים, כבוד למבוגרים וטוהר המילה, ועוד רעיונות בודהיסטיים, וסימן את הדרך בה עבר סידהתא עד שהפך לבודהה. (פירוש המילה בודהה היא המתעורר המואר).

עד היום הסמל של הודו מבוסס על כותרת עמוד עם פסלי אריות שיצר אשוקה כדי לסמל את המקום בו בודהה החל לדבר על דרך החיים הבודהיסטית. גם הגלגל שמצוייר על דגל הודו הוא בעצם  גלגל החוק שהיה הסמל של אשוקה. באתר העתיקות מיימי אשוקה בו ביקרנו, עמד עץ בנייאן ענק, אותו עץ שמסופר שבודהה ישב מתחתיו כשהגיע להארה, וכן שארית פסל של פיל, המסמל את הבודהיזם. למה פיל? משום שאמו של סידהרתא חלמה שיש ברחם שלה פיל לבן לפני שנולד בנה, שהפך אחר כך לבודהה ולמייסד הבודהיזם.

מערות קנדאג'ירי על הגבעות מחוץ לבהובנשוואר מזכירות את סיפור רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר שהסתתרו משך 13 שנים במערות, הסתגפו ולמדו תורה. במערות קנדאג'ירי חיו נזירי הג'יין, גם הם בהימנעות מהנאות הגוף. חלק מהמערות טבעיות וחלק אחר נחצב בסלע סביב המאה הראשונה לספירה. רוב המערות חסרות כל קישוט ורק בפתח של מערות בודדות יש פיתוחי אבן בדמויות של פילים ואווזים, או של דמויות נושאות פרחים. יש גם פסלי פילים, אבל אומרים שאלה הצטרפו מאוחר יותר, כשהבודהיזם הגיעו לאזור. הג'יין היא דת מהמאה השישית לפני הספירה.

מאמיניה טבעונים אדוקים אשר שומרים על אי פגיעה בכל דבר שיש בו חיים, כולל חרקים וחיידקים. צניעות, איפוק, הימנעות מרכוש ומהנאות הגוף הם רק חלק מהעקרונות, אך זה מסביר את השהייה שלהם במערות הקטנות, בהן יש רק משטח אבן אלכסוני לשינה וכל השאר הוא אבן שטוחה לישיבה למדיטציה. הג'ייניזם קיצוני ביחסים עם הטבע. הם לא חורשים את האדמה אלא מפזרים את הזרעים, הם לא קוברים את המתים כדי לא לפגוע באדמה. כיום כבר לא גר שם אף נזיר והאתר ההיסטורי שמור למבקרים. הנוף מהגבעות קסום ובשעת השקיעה גווני הזהב של השמש שוטפים את המקדשים.  

אנחנו בדרך לכפרי השבטים. קופים, פרות ותאואים מסתובבים בחופשיות על הכבישים. אנחנו עוברים ליד שדות אורז ואחר כך מגיעים אל אזור היערות, שם האוכלוסיה דלילה יותר. רוב אנשי השבטים הם אנימיסטים, משמע אנשים של הטבע שמאמינים בקדושת הטבע, בנשמה של הטבע. הם מייחסים נשמה לכל הדברים, כולל עולם הצומח והדומם.

האדמה, המים והאש, החרקים והצמחים, הכל בעל נשמה והכל קדוש. הם מביאים מנחות למגדלי הבוץ של הטרמיטים – סוג של חרקים דמויי נמלה – שמחסלים את העצים, ולא מרססים אותם כי הם חלק מהטבע. הם מקדשים את העצים ואוכלים את הפירות, מכבדים את הטבע אך צדים את הציפורים שעל העצים. הם מקדשים את האדמה ומייצרים ממנה את הלבנים לבתי המגורים שלהם, אך לא חורשים אותה כדי לא להכאיב לה.

הם מקדשים את המים וטובלים באגמים. פירות היער הם חלק נכבד בתזונה של אנשי השבטים ובנוסף הם צדים ציפורים בחץ וקשת. אנשי שבט מורייה רקדו לכבודנו את מחול הציידים, ואחר כך הראו לנו את הקשתות שלהם. הם לא ממש מאורגנים לתיירות ואת המחול הזה לקצב התופים, הם רוקדים בעיקר בחגים ובאירועים חשובים. הגברים עוטים את לבוש הראש המורכב מקרני תאו, נוצות של ציפורים וחרוזים שעשויים מצדפים ומני מתכות, והנשים לובשות שמלות אדומות וכתרי זהב.

מאחר וחלק נכבד מאנשי השבטים עברו מאנימיזם לדתות ההינדו, ואפשר לראות מחרשות עץ ושוורים גם בכפרים שהיו אנימיסטים. לאנימיסטים אין אלים בעלי דמויות אדם. בהתחלה היה להם רק את בוהראם אל הג׳ונגל. אחר כך ג'אגאנאט, שהוא סוג של גזע עץ עם עיניים גדולות, ואז כאשר חלק ניכר מהאנימסטים הפכו להינדו, התקבלו כמה אלים כמו שיווה והלינגאם, גנשה עם ראש הפיל, האנומן אל הקוף, וכאשר הכנסייה שלחה נציגים למקומות מרוחקים, חלק מהאנימיסטים קבלו גם את הצלב. אגב, יש סימנים לאנימיזם קדום גם בספר בראשית בו מסופר על הנחש בגן עדן, חיה מהטבע שיוחסו לה כוחות על טבעיים של שכנוע ודיבור.

לכל שבט מראה מאפיין. יש המקעקעים את הפנים וחלקי גוף שונים, אחרים עונדים עגילי ענק וחישוקי מתכת על הצוואר, שבט דורבה עוטים צמידים על הרגליים, אחרים מרבים בנזמים על האף ואזור הפה, ויש שבטים שהולכים ערומים למעט פיסת בד קטנה על האזורים הפרטיים, והנשים מכסות את החזה בשרשראות ואת המותניים בבד כאשר הם יוצאים לסביבת השוק.

שבט בונדה (בונדו פירושו ערום) מכסים את עצמם ברינגה, בד קטן, כשיוצאים לשוק. על ההר גרים בני שבט לנג׳ייה סורה. לנג׳יה פירושו זנב. אנשי השבט עוטים על מתניהם בד שיורד כלפי מטה מלפנים כמו זנב קדמי. אנשי ההר הם אנימיסטים המאמינים ברמאיאנה, בלי שום השפעה אחרת. עד לפני מספר שנים הסתובבו ערומים, כעת הם נעטפים מעט כדי להסתיר את האברים הצנועים. למה ערומים? כי אבותיהם הציצו לסיטא, האם הגדולה, אשתו של האל ראמה כאשר התרחצה.

היא כעסה מאד וציוותה עליהם להיות ערומים ולא ללבוש בגדים. עירום בתרבות הקדומה הוא חלק מהטבע, וחיי מין הם חלק ממעגל החיים. אין הסתרה. אצל השבטים האנימיסטים יחסי מין לפני הנישואים מקובלים, ויש מונוגמיה, אישה אחת וגבר אחד. הנשים נוכחות. הן לא נחבאות אל הכלים. הן מדברות, צועקות לפעמים, מרשות לעצמן כי הן יודעות שהכוח בידיים שלהן. הן העובדות, הן היולדות, הן נושאות את הזהב, שהוא הרכוש שלהן, על גופן כתכשיטים. ויחד עם זה לגברים יש מקום של מנהיגות וכבוד כמו שהתרבות השבטית מבקשת.