מה למדתי בניו-זילנד ואיך זה יכול לעזור לחיפה

ניו-זילנד היא מדינת איים בלב האוקיאנוס השקט, רחוקה מכול דבר, רחוקה אפילו מעצמה – המעבר מהאי הדרומי לצפוני במעבורת לוקח כ 4 שעות ועוד שעה להעמסה ופריקה. יש בה הרים, אגמים, יערות ובעלי חיים, בעיקר בעלי כנף וחלקם ייחודיים (אנדמיים) לאיים. יש בה מעט אנשים יחסית ויש בה מיעוט ילידי, המאורים שנכבשו על ידי הבריטים.

ניו-זילנד היא מעצמה תיירותית, למרות המרחק (ואולי בזכותו) התייר הממוצע שוהה באיים כ 20 יום לעומת כ 8 ימים בישראל. מאחר וכמות התיירים דומה בשתי המדינות וכן ההוצאה היומית שהתייר הממוצע מוציא – כ 150 דולר ליום דומה אף היא הרי שבממוצע ההכנסה מתיירות גדולה בניו זילנד פי שתיים ויותר מאשר בישראל.

עכשיו תתארו לעצמכם שכול תייר ישהה בישראל יום אחד נוסף, ובחיפה. מה המשמעות הכלכלית? גם בלי חמש יחידות במתמטיקה אפשר לעשות חישוב פשוט: שלושה מיליון תיירים, 150 דולר ליום, עוד יום אחד בחיפה – משאיר בעיר כ 450 מיליון דולר בשנה – בשקלים זה יוצא עוד כמעט 5 מיליון שקלים בכל יום. במילים: חמישה מיליון שקלים בכל יום.

(בשנת 2019 הגיעו לישראל 4.5 מיליון תיירים, ב 2023 הגיעו 2.7 מיליון – 3 מיליון זו הערכה טובה)

לישראל אין משאבי הטבע שיש לניו-זילנד. אבל מה מביא תייר מגרמניה לטוס מעל עשרים שעות על מנת ללכת ביער שיש לו יערות אין סוף במדינתו? למה הקנדי טס עשרים שעות על מנת לראות אגמים כשבקנדה יש יותר ממחצית האגמים שעל פני כדור הארץ?

אז איך הם עשו זאת בניו-זילנד ומה אפשר ליישם בחיפה?

הערה חשובה: לא צריך להפוך את חיפה לתל-אביב! בניו-זילנד רוב בתי העסק, כולל מסעדות נסגרים עד שש בערב, והמעטים שלא נסגרו עד שש – נסגרו בתשע בערב.

הדבר הראשון הבולט היא השימור הקפדני של הטבע. הבריטים הביאו לאי שפנים ושועלים ואופוסומים וכל מיני חיות שאינן שייכות על מנת שיספקו להם שעשועים, עד כמה שצייד יכול להיחשב כשעשוע, המדינה הניו-זילנדית שלאחר הבריטים עוסקת בניקוי האיים מכול בעלי החיים שאינם שייכים לשם באופן טבעי.

שלב ראשון בחיפה: ניקוי הוואדיות והחזרתם למצבם הטבעי. הוואדיות הן אוצר הטבע הראשון במעלה וייחודי לחיפה ומטרתם איננה ערוץ נוח לקווי ביוב. תיירות הוואדיות יכולה לכלול סיורי זריחה ושקיעה, הכרת צמחייה עם דגש על צמחי מרפא, סיורי צפרות וסיורים נופיים. חיפה רבתי בורכה בכולם.

הדבר הבא הבולט בניו-זילנד הוא מגוון האטרקציות, בדגש על ייחודי מקומי. במקום אחד זו חוות גידול כבשים ובשני זה מערה ייחודית, בשלישי זה צפייה בבעלי חיים (טוב, לוויתנים יהיה קשה למצוא במפרץ חיפה) וברביעי זה סיורי יקבים, ויש עוד הרבה כאשר הרעיון המחבר הוא שיש מאחורי זה קרן ממשלתית תומכת שמשקיעה בשבילים, בחניונים בשירותים ובתקשורת ומעודדת על ידי מענקים וסובסידיות הקמת מיזמי תיירות מאורגנים בדגש על חיבור בין תיירות לקיימות, שימור התרבות המאורית ותמיכה בעסקים משפחתיים.

ובחיפה: שילוב של קהילות המיעוטים (מוסלמים, נוצרים, בהאיים, דרוזים, חרדים….) דרך סיורי אוכל וסיורי תרבות. שילוב של לינה בטבע (לודג'ים אקולוגיים) בסמיכות לאתרי עניין כמו מערות האדם הקדמון בחוף הכרמל. בסיס יציאה לאטרקציות צפוניות ייחודיות – סיורי יום לעכו, ראש הנקרה ואכזיב ואפילו סיורי אתרי קרבות משיירת יחיעם ב 1948 ועד קיבוץ אידמית ב 2025.

ניו-זילנד היא מולדת הבנג'י, אותה קפיצה מפחידה. אז אולי לא כדאי לתכנן מתקני בנג'י בגשר גדוד 22 אבל בהחלט יש לחיפה גם מה להציע בתחום האקסטרים הימי, האווירי והיבשתי כאחד. במרחק של דקות נסיעה יש שני בתי ספר לצניחה (בשמרת ובחוף הכרמל) ים יש בשפע ומסלולי אופניים מאתגרים ביערות הכרמל. דמיינו בוקר שמתחיל על שפת נחל סעדיה (כן, זה אפשרי, שפע מים זכים כל השנה) עליה ברכבלית לאוניברסיטה, שכירת אופני שטח (וציוד בטיחותי נילווה) ירידה דרך נחל גלים, או טוב יותר, דרך נחל נדר לעין קדם כולל טבילה במעיין ומשם לטירת כרמל.

ואיפה עוד אפשר לעשות מרוץ אלף המדרגות?

פיתוח תיירות מקומית יכול לכלול גם סיורי ארכיטקטורה, ארכאולוגיה ותרבות. לחיפה יש מוזיאונים שאין לאף אחד אחר – המוזיאון הימי ומוזיאון טיקוטין.

ניו-זילנד היא מדינה קטנה ורחוקה שהבינה שמשאבי התיירות והטבע אינם סותרים אלא שלובים. שימור קפדני של ערכי הטבע והנוף יצר הרמוניה ירוקה של שקט ושלווה שמושכת תיירים מכול העולם לטוס עשרות שעות בצינוק מעופף ולא נוח על מנת ללכת בשביל ועוד שביל, לראות אגם ועוד אגם, לראות את הווקה ואת וואנקה. ואולי לראות קיווי (העוף, לא הפרי) ואנחנו צריכים ללמד איך לעשות את זה בחיפה, איך להשאיר את התייר שכבר הגיע לישראל רק עוד יום אחד, ובחיפה. זה לא קל אבל זה אפשרי.