להתאים לסביבה גם במחיר של טעות • על צרכי הנפש, ריצוי, והצורך באישור מהחברה

עדי הגיע אלי ישר מהעבודה. המשרה שלה תובענית והיא עושה ככל יכולתה לג'נגל בין הבית, המשפחה, הקריירה והחיים הפרטיים שלה בתקווה שכולם יהיו מרוצים. "חשוב לי שכולם יהיו מרוצים. אני תמיד צריכה שיהיה מישהו שיגיד לי שאני בסדר. שמה שהאחרים חושבים כשהם אומרים לי שאני לא מספיק, או לא מדויק, או כל לא אחר שאומרים עלי, אינו נכון. אני צריכה שיגידו לי שזאת לא אני שצריכה להתנצל אלא הם, כי הם לא בסדר, ואני בסדר. אם בעוד תחומים יש לי צורך באישורים של הסביבה? אני לא יודעת אם זה צורך באישור כמו הצורך לדעת שמה שאני חווה ומרגישה זאת האמת. אם היה לי רצון בילדות להיות בין הילדים המקובלים? חוסר באהבה? משהו מכל זה בטח נכון. אני לא ממש זוכרת. לא הייתי בין המקובלים אבל השתדלתי כל הזמן. אולי זה נשאר איתי עד היום. גם היום יש לי לפעמים הרגשה שרוצים את קרבתי רק כי אני עושה כל הזמן בשביל כולם, ולא כי באמת מכירים ואוהבים אותי".

רוצה שיאהבו אותי, רוצה להיות שייך

מאז שנות ה 80 של המאה בקודמת נכתבו דרכים ושיטות לאהבה עצמית, להתנתקות מהצורך באישורים של הסביבה, ניסיון להתגבר על הצורך לרצות את כולם ולזכות באהבה. זה התחיל בלעמוד מול המראה ולהגיד לעצמך "אני בסדר" עד שתשתכנע, לדקלם משפט העצמה בבוקר בצהריים ובערב עד שיחלחלו וישנו את התבנית המחשבתית המכשילה, הפסיכואנליזה רצתה לחפש את זה בילדות, המיסטיקה חיפשה בחיים הקודמים, והמאמנים השונים ניסו להביא אותנו לשנות את הבחירות הישנות לבחירות חדשות וטובות יותר. חלק מהדרכים עבדו, חלק פחות, ודומה שגם היום, כשההורים נאורים וקשובים, כשהילדים פתוחים לידע עולם, אנחנו עדיין מחפשים מישהו שיגיד לנו שאנחנו בסדר.

מדוע חשוב לנו כל כך לקבל אישור מהסביבה? מדוע חוות דעתם של אחרים משפיעה עלינו, לעיתים עד כדי כך שאנו משנים את התנהגותנו, בחירותינו ואפילו אמונותינו? הצורך באישור חברתי הוא תופעה אוניברסלית, והיא מושרשת עמוק בתהליכים אבולוציוניים, חברתיים ופסיכולוגיים. מבחינה אבולוציונית, האדם היה מאז ומתמיד יצור חברתי. בתקופות קדומות, ההישרדות הייתה תלויה בשייכות לקבוצה. אלו שהיו מנודים או לא קיבלו אישור מקבוצתם היו עלולים למצוא עצמם מבודדים, חסרי משאבים או בסכנת חיים. מחקרים בפסיכולוגיה אבולוציונית מצביעים על כך שהמוח האנושי פיתח מנגנונים אשר מחזקים התנהגות המובילה לאישור חברתי, מתוך אינסטינקט הישרדותי בסיסי.

בשנות ה-50 ערך הפסיכולוג סולומון אש את אחד מהניסויים שנחשב היום כניסוי משמעותי ביותר בתחום הפסיכולוגיה החברתית. בניסוי, המשתתפים התבקשו להעריך אורך של קווים, כאשר קבוצה של משתתפים מתואמים מראש נתנה תשובות שגויות בכוונה. נמצא כי כ-75% מהנבדקים הלכו לפחות פעם אחת עם תשובת הרוב, למרות שידעו שהיא שגויה. המסקנה הייתה ברורה: בני אדם נוטים להתאים את עצמם לסביבה, גם במחיר של טעות.

מחקרים אחרים מראים כי אנשים עם ביטחון עצמי נמוך נוטים יותר לחפש אישור חיצוני. מחקר שפורסם ב-"Journal of Personality and Social Psychology" הראה כי אנשים עם דימוי עצמי נמוך, רגישים במיוחד למשוב שלילי מהסביבה ונוטים להתאים את עצמם יותר כדי לזכות בהכרה חיובית. לעומתם, אנשים עם ביטחון עצמי גבוה יותר, נוטים להסתמך על הערכה פנימית ולהגדיר את עצמם פחות על פי אישור חיצוני.

השפעת הרשתות החברתיות

הטלפון הנייד והמדיה החברתית יכולים לשמש ככלי לקבלת אהבה ואישור, אך שימוש מופרז בהם עלול להוביל לתלות רגשית ולתחושות של בדידות וחרדה. עם זאת, הגבלת השימוש במדיה החברתית או הפסקת השימוש בטלפון הנייד לתקופה מסוימת עשויה לתרום לשיפור משמעותי ברווחה הנפשית ובמערכות יחסים בין-אישיות.

בעידן הדיגיטלי, הצורך באישור הפך למשמעותי אף יותר. מחקרים בתחום הפסיכולוגיה החברתית מצביעים על כך שקבלת "לייקים" ותגובות חיוביות ברשתות החברתיות מפעילה את אותם אזורים במוח שאחראים על תחושת תגמול והנאה. למעשה, חוקרים מצאו קשר בין פעילות במדיה החברתית לבין עלייה ברמות הדופמין – נוירוטרנסמיטר הקשור להנאה ולתגמול.

עם זאת, חוסר באישור ברשתות החברתיות עלול לגרום לתוצאות קשות. מחקרים מראים כי בני נוער וצעירים אשר אינם מקבלים מספיק "לייקים" או תגובות חיוביות עלולים לחוות תחושות של דחייה, חרדה ודיכאון. מחקר שפורסם ב-"Cyberpsychology, Behavior, and Social Networking" מצא קשר ישיר בין חוסר תגובות חיוביות ברשתות החברתיות לבין ירידה בתחושת הערך העצמי. במקרים קיצוניים, חוויות כאלה אף הובילו להתנהגויות מסוכנות ופגיעה עצמית.

הטלפון הנייד והרשתות החברתיות הפכו לאמצעים מרכזיים לקבלת אישור, אהבה ותמיכה מהסביבה. מחקרים מראים כי אנשים רבים משתמשים באפליקציות חברתיות לא רק כדי לשמור על קשרים קיימים, אלא גם כדי למלא צרכים רגשיים ולקבל אישור חיובי מהסביבה.

מחקר שפורסם ב-"Computers in Human Behavior" מצא כי שימוש יתר באפליקציות חברתיות קשור לרמות גבוהות יותר של בדידות ודיכאון, במיוחד בקרב צעירים. המשתתפים דיווחו כי קבלת לייקים, תגובות והודעות פרטיות מספקת להם תחושת חיבור ואהבה, אך כאשר הם אינם מקבלים תגובות מספקות, הם חווים תחושות של חוסר ערך ודחייה.

מחקר נוסף מאוניברסיטת פנסילבניה מצא כי הפסקת שימוש במדיה החברתית למשך שלושה שבועות הובילה לירידה משמעותית בתחושות של חרדה ובדידות. החוקרים הסבירו כי אנשים שהתרגלו לקבל אישור דרך הטלפון הנייד חוו תחושת רווחה גבוהה יותר כאשר הם למדו לקבל אישור ואהבה ממקורות אחרים, כמו אינטראקציות פנים-אל-פנים.

ניסוי שנערך באוניברסיטת וינה ביקש מהמשתתפים להימנע לחלוטין משימוש בטלפונים ניידים למשך שבוע. התוצאות היו מפתיעות: בתחילה, המשתתפים דיווחו על תחושות של לחץ וחרדה, אך לאחר מספר ימים הם החלו לחוות תחושות של חופש, רוגע ושיפור בקשרים החברתיים שלהם. חלקם אף דיווחו על שיפור באיכות השינה ובתחושת הריכוז.

מחקר נוסף שבוצע ב-"Journal of Social and Clinical Psychology" הראה כי אנשים שהגבילו את השימוש במדיה החברתית ל-30 דקות ביום בלבד חוו עלייה ברמות האושר ושיפור בתחושת הערך העצמי. החוקרים הסבירו כי הפחתת החשיפה לתכנים מסוננים ומעובדים תרמה להורדת תחושות של השוואה חברתית ולחיזוק תחושת האותנטיות.

השלמת הצרכים תומכת ברווחה נפשית

הצרכים הפסיכולוגיים קשורים לרווחה הנפשית של האדם. צרכים כמו צורך בקשר אנושי, באהבה, בשייכות, בעצמאות, בהערכה עצמית, בהכרה, במיצוי היכולות, בשליטה ועוד, להבדיל מצמא, אינם חיוניים להישרדות שלנו. אי אפשר לחיות בלי מים, אבל אפשר לחיות בלי אהבה ובלי תחושת שייכות. יחד עם זה, הצורך הפסיכולוגי אינו סוג של פינוק אלא צורך ממשי שמשתנים מאדם לאדם.

לא אצל כולם הצורך הנפשי באותה רמה, אבל כולם זקוקים להרגיש רצויים, ראויים ומשמעותיים. לפעמים קוראים לזה אהבה. לפי מאמר בנושא מאת ד"ר ליאת יכניץ, דוקטור לעבודה סוציאלית, הצרכים הפסיכולוגיים הם סובייקטיביים. "להבדיל מצרכים גופניים, חלק גדול מהצרכים הפסיכולוגיים לא ניתנים לסיפוק מלא. זה לא חייב להיות דבר שלילי. צורך בהערכה והכרה מצד אחרים, או צורך באתגר עצמי, יכולים להניע את האדם להישגים משמעותיים תוך התמדה והשקעה מתמשכת.

דבר נוסף שמייחד את הצרכים הפסיכולוגיים, הוא שאת חלקם הגדול אי אפשר למלא לבד, בלי מעורבות של אנשים אחרים. מילוי צרכים כמו אהבה, קבלה, שייכות, הערכה, קשר, תמיד תלוי במישהו אחר. זאת אומרת שהמפתח לתחושת הרווחה שלנו נמצא, לפחות באופן חלקי, ברשותם של אחרים. בדרך כלל, ככל שהאדם יותר משמעותי עבורנו (הורה, בן זוג, חבר קרוב), כך יש לו תפקיד מרכזי יותר במילוי הצרכים הרגשיים שלנו".

בתקופות מסוימות יש עליה בצורך מסוים, ובתקופות אחרות צרכים אחרים מודגשים. כל אדם רוצה להרגיש אהוב ומוערך, אך יהיה מי שיפעל בצורה קיצונית כדי לזכות באהבה ובהערכה. כניסה לקשרים מזיקים, התעלמות מהשכל הישר, התמסרות לחשיבה אשלייתית, ויתור עצמי ועוד.  

נורית מספרת שמגיל צעיר מאוד הבינה שהיא צריכה לתת מעצמה כדי לזכות באהבה. "אבל לא זכיתי אלא לניצול. אולי זה היה שיעור של לתת ללא תמורה, להיות בשביל הסביבה ולוותר על החלומות שלי כדי שאחרים יוכלו להגשים את עצמם. אבל זה כואב לי. ויתרתי על ההתפתחות שלי, ויתרתי על הזכות להרגיש אהבה וחמלה. הייתי אוזן קשבת לכולם אבל לא היה מי שיקשיב לי. מאז למדתי. למדתי אחרי אכזבות קשות מחברים ומבני זוג, שאני צריכה לדאוג לעצמי ולתת לעצמי כי אם אני אחכה שיתנו לי אני אתאכזב שוב. אז סימנתי גבולות לנתינה שלי, השארתי רק את מה שאני אוהבת לתת ולהעניק, והתחלתי לטפח את הדברים שאני אוהבת בשביל עצמי".

להתבונן פנימה באהבה ולרפא את הלב

אדם שצמא ליחס, רוצה שיראו אותו, עושה לפעמים מעשים קיצוניים שבסופו של דבר רק מזיקים לו. זה יכול להיות פיתוח של מחלות אצל ילדים שמרגישים נטושים, זה יכול להיות התנהגויות אלימות שמדגישות את הנוכחות, ולפעמים זאת הקרבה עצמית עד כדי היעלמות. מי שעובר את זה מספר שהיה חשש גדול ליצור שינוי, שהסביבה לחצה להמשיך להקריב, ושהיו הבטחות שלא הוגשמו אל היה נעים להתלות בהן.

עדה וניסים הגיעו אלי לתהליך העצמה. הסיפור שלהם יכול להתאים לרבים אחרים. עדה חיכתה שבן הזוג הקודם, זה שאמר לה שהוא בתהליך גירושים, יסיים את התהליך ויתחתן איתה. היא האמינה לו וחייתה באשליה שהוא האחד שלה. אחרי שנתיים בהן תמכה בו בכל דרך, כולל בדרך כלכלית, הסתבר לה שהוא בעצם לא מתכוון כלל להתגרש, וניצל את התמימות שלה ואת טוב ליבה. ניסים היה נשוי במשך 25 שנים לאישה שלדבריו כל הזמן כעסה עליו. הוא היה בטוח שאם רק ישתנה קצת, יצליח לזכות באהבתה, אבל כלום לא עזר. הוא נתן לה את כל הכסף שירש ממשפחתו, הוא עזר לה להקים את העסק שלה, עבד בשתי משרות כדי לשלם את כל הוצאות הבית, ובסופו של דבר, אחרי 25 שנה, היא אמרה לו שנמאס לה ועברה לגור עם גבר אחר.

"חייתי באשליה ושילמתי על זה מחיר מאד כבד. היום אין לי כלום, הכל אצלה, ואני מתחיל מהתחלה. יש לי את עצמי? אני לומד לדעת את זה . זה לא פשוט אחרי שנים שלא היה לי אותי, שהייתי כל הזמן כאילו לא בסדר. היום אני לומד לאט לאט לבטוח בעצמי, להאמין שמגיע לי שיאהבו אותי. המזל שלי שפגשתי את עדה. ביחד אנחנו טובים. יש לנו סיפור דומה. שנינו חיינו באשליות ונתנו שינצלו אותנו. כיום אנחנו במקום אחר. תומכים אחד בשנייה, מפרגנים, בונים משהו חדש וטוב".

קלריטה עברה תהליכים זוגיים לא פשוטים עד שפגשה את הרב יובל אשרוב. "הוא הסביר לי שכל מה שקורה מבחוץ הוא שיקוף למה שקורה בפנים. אם הבן אדם השני מתעלם, כנראה שני מתעלמת מעצמי או מהמציאות, או מהרגשות שלי. אם יש כעס כנראה שיש בי כעס גם. הוא הציע לי להתבונן פנימה באהבה, ואני משתדלת לעשות את זה. זה מרפא אותי. זה מרפא לי את הלב".

חוויה רציפה וממושכת של חסרים רגשיים משאירה חותם על איכות החיים, ועלולה לדחוק אדם למעשים קיצוניים. עד כמה שהצורך הרגשי אינו נחוץ לכאורה להישרדות, מסתבר שהוא מאד נחוץ להישרדות הנפשית. רוב בני האדם לא מזהים את החסך הרגשי, לא מזהים את הצורך החזק שיש להם באהבה, בשליטה, בחברה, בשייכות, אלא פשוט חווים סוגים שונים של חרדה ובדידות.  חשוב לזהות את הצורך הבסיסי שמבקש מילוי, ולבדוק מה אפשרי, מה ראוי, ואיך לפעול כדי לתת מענה בצורה בונה ומשמעותית. סיפוק ומילוי חיובי של חלק גדול מהצרכים הרגשיים, בונה באדם חווית חיים חיובית ופותחת בו את היכולת לבטוח בעצמו ובסביבה.

חגית מתייחסת לשיטת האבחון "אניאגאם", שם מאפיינים 9 טיפוסים שונים, וטוענת שהטיפוס המרצה נולד עם איכות דומיננטית שהיא נדיבות. "בגיל קטן מאוד, מי שמרצה הבין שבעולם הזה חייבים לתת כדי לקבל אהבה, והשתמש בתכונה הנהדרת שהיא נדיבות, כדי לשרוד. לאורך זמן זה נהיה פחות נדיבות ויותר ריצוי. הם נותנים תשומת הלב לצרכים של אחרים, ואוהבים לתת עליהם מענה, ובאותו זמן מזניחים את הצרכים של עצמם.

הם מרגישים שהערך העצמי שלהם נמדד לפי האחרים, לפי מידת ההזדקקות של האחרים לעשייה שלהם. לדעתי, בסתר ליבם, יש  ציפייה לתמורה, סוג של פנקסנות – מה אני עשיתי בשבילו ומה הוא עשה בשבילי. אבל הם לא מודים בזה, עד שקורה משהו ששובר להם את הלב. אז את תשמעי את המשפטים האלה של : 'אחרי כל מה שעשיתי בשבילו זאת התודה שלו?' . יש כאלה שנותנים ועוזרים גם כשלא ביקשו מהם ולפעמים זה מרגיש פולשני. כשאומרים משהו הם נעלבים, ומתחילים החשבונות מה עשינו בשבילך ואיפה התודה שלך".

כיצד להתמודד עם הצורך באישור?

לא כל מי שאוהב להעניק ולדאוג לרווחת האחר, הוא טיפוס מרצה. לפעמים זה אופי, לפעמים זה פשוט עושה טוב לעשות טוב. מיכל אוהבת להיות בנתינה. "אני לא טיפוס מרצה אלא יותר בכיוון של נתינה רבה, שלצד השני יהיה טוב ואושר, ובדרך כלל מה שלא נכון לי אני לא עושה. אני בנתינה כלפי אנשים מבוגרים, קבצנים, התנדבויות שונות, מה שאני יכולה לתת מעצמי ולעזור אני בראש, וזה לא מתוך ריצוי אלא מתוך רצון כנה לתת. אני קשובה לבעיות של אחרים, אוהבת לתת עצה טובה או לעזור בכל דרך, וזה עושה לי טוב על הלב ומשמח את נשמתי. תמיד הייתי כך ונראה שזה אופי, כי אכפת לי מאחרים מאוד!".

הצורך באישור חברתי הוא מרכיב טבעי בזהות האנושית, אך עליו להיות מבוקר. מחקרים רבים הוכיחו עד כמה אנו מושפעים מדעות הסביבה, אך עם עבודה עצמית ניתן לשפר את תחושת הערך העצמי ולבסס הערכה פנימית שאינה תלויה באחרים. כשנלמד להעריך את עצמנו מבפנים, האישור החיצוני יהפוך לתוספת נחמדה – אך לא לצורך קיומי.

למרות שהצורך באישור הוא טבעי, חשוב לשמור על איזון ולדעת להעריך את עצמנו גם ללא תלות באחרים. כמה דרכים שיכולות לעזור בכך:

• חיזוק ביטחון עצמי פנימי – התמקדות בחוזקות אישיות ובערכים הפנימיים שלנו.
• תשאול עצמי – כשאנו מחפשים אישור, כדאי לשאול: האם אני זקוק לזה באמת? האם זה משנה את מה שאני מרגיש כלפי עצמי?
• פיתוח חשיבה ביקורתית – להבין שלא כל דעה חיצונית משקפת אמת מוחלטת.
• הפחתת השפעת הרשתות החברתיות – פחות התמקדות באישורים דיגיטליים, ויותר השקעה באינטראקציות פנים-אל-פנים.