טקס עקירת הדודא

מתוך: דפני אמוץ (2025)
הדודא בראי היהדות – היבטים אטימולוגיים, אתנובוטניים והיסטוריים".
הוצאת ארגמן-מיטב. גני תקווה.

בספר חנוך א' (ח, ג) נכתב: "שמחזי [אחד המלאכים] למד כשפים וכרת [עקירת] שרשים". מעירים על כך המתרגמים: "לכרת שרשים וצמחים לשם כשפים בענייני אהבה של אישות". מכאן שהיה צורך בידע שמקורו בכוחות עליונים לשם איסוף עשבי כשפים. צמחי רפואה, במיוחד אלו הקשורים למיניות, פוריות, מלנכוליה ושיגעון (כמו הדודא), נחשבו קשורים לכוחות האופל של העולם התחתון, בימי הביניים סברו שהשטן או השדים שוכנים בשורשי צמחים ומכאן הסכנה הנוראה האורבת לפוגעים בצמח. עקירתם של צמחים אלו לוותה בטקסים מסתוריים ייחודיים ומחוות שנועדו להגן על העוקרים מכל פגע ונקמה.

יוסף בן מתתיהו מתאר את טקס עקירת הדודא ומדגיש כי "בן-מוות הוא כל הנוגע בשרש, אם לא ישא את השרש כשהוא תלוי למטה בידו. אולם יש גם דרך אחרת ללכד את השרש בלי פגע, וזה הדבר: חופרים באדמה מסביב לו עד השאר מעט מצער ממנו בקרקע, ואחרי כן אוסרים כלב, וברצות הכלב ללכת אחר בעליו יעקר את השרש על-נקלה. אמנם הכלב ימות במהרה, כאלו נתן את חייו כפר לאיש האומר לתלוש את השרש, אולם מעתה לא יהיה כל פחד לנגד עיני הנוגע בו".

תאופרסטוס (בוטנאי יווני מהעת העתיקה, 371–287 לפנה"ס) מוסר הוראות מדויקות כיצד להוציא את הדודא לבל ייפגעו החופרים: "נאמר שמישהו צריך לצייר שלושה מעגלים מסביב לדודא עם חרב, ולחתוך אותו כאשר פניו מערבה ובעת החיתוך של הפיסה השנייה הוא חייב לרקוד סביב הצמח ולומר דברים רבים ככל האפשר אודות מסתרי האהבה".

תיאור אחר של הטקס (כתב היד הוא מהמאה התשיעית אך המקור קדום בכמה מאות, ככל הנראה המאה השנייה לספירה) גורס: "כאשר אתה בא אל הצמח, אתה תבחין בו בדרך הבאה: ראש הצמח מאיר כמו עששית בלילה, כאשר תראה אותו הקף אותו מייד בשרשרת [ברזל] כך שלא יוכל להימלט, היכולת של הצמח כל כך גדולה שהוא יכול להימלט מכל אדם שהוא לא נקי. לכן תקיף אותו בשרשרת ותחפור סביבו כך שלא תיגע בשרשרת, ואז תהיה זהיר מאד להסיר את האדמה מסביב לצמח ביתד שנהב. וכאשר תראה את הרגליים והידיים של הדודא, ולבסוף תקשור חבל חדש לצמח. ואחרי שקשרת אותו [את החבל] אל את הצמח, אז תקשור אותו לצואר כלב שהרעבת.

הנח את מזון הכלב רחוק במקצת ממנו כך שעל ידי השגת הוא יוכל לעקור את הצמח […] האומרים הצמח בעל עוצמה כזו שמי שעוקר אותו מת מייד […]". בשלושת המקורות הקדומים האלו עדיין לא נזכרת הצעקה הקטלנית הנשמעת בעת עקירת הדודא. בכתב יד עברי מהמאה החמש-עשרה שנכתב בצפון איטליה, מתואר: "ונלקט בחודש מייא [מאי] ג ימי' [ימים] לחידוש הירח ויש להוציאה עם כלב או בהמה אחרת והזהר שיחפור אותה שלא תגע בה וכשתת..[חסר במקור] ידיה ורגליה מיד יקשור אותו על חבל ותלה ראש החבל בצואר הכלב ותעמוד רחוק מאד כדי שלא תשמע צעקת המנדרגורא חזק מאד כי מכח הצעקה ימות הכלב".

הצעקה היא ביטוי להאנשה של השורשים דמויי האדם, הצועקים כאשר פוגעים בהם בעת עקירתם. על סמך מסורת עתיקה זו מסופר ב'הארי פוטר וחדר הסודות' שפרופסור פומונה ספראוט מזהירה את הארי פוטר ואת חבריו לכיתה מפני צעקת הדודא הקטלנית בעת העתקת שתילי דודאים.

טקס עקירת הדודא – הסכנה הכרוכה בעקירת הדודא מצוינת לראשונה על ידי יוסף בן מתתיהו וכן גם על ידי כמה מקורות יהודיים נוספים ובמקורות זרים רבים. יש לציין שיוסף בן מתתיהו הוא המקור היחידי המציין שהדודא עשוי לברוח ויש לטפל בו לפני תחילת העקירה.

מדוע דווקא כלב? בהסבר על טקס עקירת הדודא בארמניה מוסבר השימוש בכלב באמונה שלחיה זו יש כוחות על טבעיים היעילים במיוחד נגד המוות. לפיכך השתמשו בה כדי שהעוקרים עצמם לא ימותו בזמן עקירת הדודא. חוקר אחד שעסק בסוגיה זו מסביר כי הכלב הוא בו בזמן חיה שעזרה בעבודה לאיכר ולסוחר, אך באותה מידה גם חית בר שהמיתולוגיה סימנה אותה כיצור שטני בשירות כוחות האופל. הכלבים נחשבו נאמנים מחד גיסא וקשורים לעולם התחתון מאידך גיסא, ולכן נחשבו לבעלי חיים שמותר לסכנם בטקס הוצאת הדודא. מסורת קדומה זו, הקושרת את הכלב לעקירת הדודא, נשארה בשמות הדודא בכמה שפות.

בפרסית מכונה הדודא בשם Sag-kanak (سگ کنک), שמשמעו 'הורג הכלב', Sag-kuš (سگ کش), שמשמעו 'טובח הכלב' ו- Sag-šikan / sag shekan (سگ شکن), שמשמעו 'שובר הכלב' ובערבית 'קָאתִּל אֶלְ-כַּלְבּ' (قاتل الكلب), הורג הכלב. לדעת חוקרים אחדים שמות אלו מרמזים על טקס העקירה, והדבר מעיד על כך שמקור הסיפור על עקירה באמצעות כלב הוא באיראן. בשפות שונות באירופה נקרא הדודא בשם 'תפוח הכלב' (לטינית: Mala canina, הולנדית: Hondsappel, צרפתית: Pommes de chien, גרמנית: Pommes de chien, הונגרית: Ördögalma, איטלקית: Mela canina וטורקית: Köpek otu), וכן גם 'צמח הכלב' (Köpek otu) ו'אשכי הכלב' (Köpektaşağı) בטורקית.

נציין שבכל המקורות הכלליים הידועים לנו מצוין השימוש בכלב לעקירת הדודא, ורק במקורותינו מוזכרת גם חיה אחרת – החמור. חוקרת אחת מציעה שהשימוש בחמור כפי שהוא מופיע במדרש אגדה (מאות שתיים-עשרה – שלוש-עשרה) ובצרור המור (המאה החמש-עשרה) הובא כתגובת נגד למסורת שהדודא הוא צמח מאגי. היא מדגישה שראובן הבחין בדודאים רק לאחר השפעתם הממיתה על החמור. כלומר הוא לא הכיר את הדודאים ואת הטקס המאגי וקשר את החמור באקראי. כך התגברו המדרשים על אי-הנחת על אודות פרסומו של הדודא כצמח מאגי.

יש להניח שהם ידעו על התכונות המאגיות של הדודא ולכן נתנו לחמור לעשות את 'העבודה המלוכלכת'. הסבר זה לא מתאים למדרש המאוחר המובא בספר 'מושב זקנים' (המאה החמש-שרה), שם מדובר במפורש על לקיחת החמור לצורך עקירת הדודא וכך גם משתמע מתיאור עקירת הדודא על ידי ברוך פאייתוסי (המאה השמונה-עשרה).

הסתייגות מכיוון אחר לגמרי על עצם השימוש בחמור לעקירת הדודא מובאת על ידי דב אשבל: "אם הדודאים הם צמח המנדרגורה […] אין לצמח כל גזע או ענפים שבהם אפשר לקשור את חמור או בהמה אחרת". נעיר שכבר יוסף בן מתתיהו כתב: "חופרים תעלה סביבו עד אשר נשאר רק חלק קטן מן השורש חבוי באדמה. ואז קושרים אליו כלב, וכאשר הכלב ירוץ אחרי בעליו, השורש נעקר בקלות", בכך יש משום מענה להסתייגותו של דב אשבל אם אומנם המדובר בחמור.