מתוך: דפני אמוץ (2025).
״הדודא בראי היהדות – היבטים אטימולוגיים, אתנובוטניים והיסטוריים".
הוצאת ארגמן-מיטב. גני תקווה.
אצל הרמב"ם מובא סיפור על אודות ויכוח שניטש בין החוטמית לבין הדודא מי כוחו רב יותר בעסקי כישוף: "כי אילן כ'טמי [המזוהה על ידי המתרגם כנטופית רפואית. חטמית ונטופית אלו שני סוגי צמחים קרובים ביותר] מאותן האשרות [הכוונה לעצים] שהיו עושין אותו כמו שהודעתיך, אמר שעמד אותו אילן בנִינְוֶה שנים עשר אלף שנים, ושהוא רב עם ה'יברוח' [הדודא] מפי שרצה לקחת את מקומו, ושהאדם שהיה מנבא אותו אילן זה [הנטופית] נפסקה ממנו נבואתו זמן ממושך, וכאשר ניבא אותו אחר אותו הזמן, הודיעו שהוא היה מרוד בריבו עם ה"יברוח", וצווהו שיכתוב ל'כלדאניין' [הדיינים] שידונו ביניהם ויאמרו איזה מהם חשוב יותר בכשפיהם ויותר שימושי האם ה'כ'טמי' או ה'יברוח', ואותו השיגעון הארוך [הנגרם על ידי הדודא] אשר תלמד ממנו אם תעמוד עליו על דעות אנשי אותם הזמנים ומדעיהם איך היו".
נזכיר כי קיימת ספרות ענפה ביותר המקשרת בין התכונות הנרקוטיות של מינים ממשפחת הסולניים (שאליה משתייך הדודא), הגורמים לתרדמה ולטשטוש חושים ממושכים לבין עסקי כישוף. טשטוש חושים ממושך זה (כמובן כתלות במינון) הוא, ככל הנראה, ה'שגעון הארוך' שמציין הרמב"ם. מעיר שד"ל: "המנדראגורי [הדודא], והיו הקדמונים עושים מהם כשפים להביא אהבתם בלב זולתם […] זה רחוק מאד בעיני, כי רחל לא היתה מצריכה לכשפים כדי שיאהבנה אישהּ שכבר היה אוהב אותה מכל נשיו".
השימוש בדודא לעסקי כישוף והרעלה היה נפוץ באירופה, ומכאן קצרה הדרך להאשמת היהודים בהחזקתו. בגנזכי האינקוויזיציה נמצא רישום המעיד על האשמה של אנוס בשם חואן דה לה סירה (Juan de la-Sierra) שברשותו נמצא דודאים "כדי להביא בהם מעשה שיביא עיוורון על האינקוויזיטורים העתידים לבוא לעיר". אנוסה בשם תרזה סנצ'ז (Tereasa Sánchez) הואשמה בשנת 1490 בשימוש בדודאים כדי לחזות את עתידה. אנוסה אחרת בשם ויולנטה דה קטליוד (Violante de Catalayud) הואשמה בפולחן ובאחזקת דודאים. בכתב האשמה נגדה נכתב בין השאר "חשודה בפשעים של כפירה […] הואשמה באי ציות לכללים של הכנסייה הקתולית ושל קיום כמה טקסים יהודיים". האינקוויזיציה פירשה את השימוש בדודא כמצביע על סממן יהודי אף ששימוש בדודאים לצורכי פולחן היה חלק מהתרבות האירופית המבוסס על אמונות תפלות. האשמות אלו אינן מפתיעות לאור העובדה שבימי הביניים ייחסו לדודא תכונות מאגיות ושטניות. עצם החזקת הדודא על ידי מי שאינו רופא נחשבה כקשר עם השטן ושלוחיו, ובכך הואשמה גם ז'אן ד'ארק.
סיפורים רבים רווחו באירופה על אודות יכולתו הכישופית של שורש הדודא, ואין פלא שהם חדרו גם לפולקלור היהודי. ר' יוזפא, שמש דקהילת וורמיישא (בן המאה השבע-עשרה), כתב ספר מעשיות שיש בו מעשי ניסים ומסתורין עשירי דמיון, שהיו רווחים בתקופתו. בין היתר הוא מביא סיפור על אודות "מעשה ברֵיק אחד שטימא בת יחידה בוורמישא". במרכז הסיפור שורש דודא, שתפר בהסתר חייט, לפי בקשתו של רֵיק אחד, במעילהּ של יהודייה יפה מבית הגון וישר. "והדודא היה מכושף, וכל מי שלבש את המעיל היה מן ההכרח שיאהב אותו [את הרֵיק]". בתו של אותו עשיר לבשה את המעיל, ובמסיבת הריקודים הלך לבה אחרי ערל בן בליעל וריק. וכל זאת גרם לה המעיל שבו היה תפור הדודא "ומרוב שגדלה תשוקתה אליו, הלכה אחריו מבית הריקודים אל ביתו". בסופו של המעשה שגילתה גילתה הנערה כי המעיל הוא זה שגרם לכל מעלליה, והיא חזרה לבית אביה וסיפרה על המעשה הרע שאונה לה, ועל הכישוף שעשה לה הריק ועל הדודא ששמו במעילהּ. ובהמשך הסיפור נאמר כך: "והאב הלך אל מועצת העיר וסיפר מה שקרה לבתו, והחייט שמו במאסר על המעשה אשר עשה, והרֵיק אשר אשר שמע על מאסרו של החייט ברח מהעיר".
לפי העדויות המובאות לעיל על המשפט שעניינו החזקת הדודא, משתמע שהאינקוויזיציה פירשה את השימוש בדודא כמצביעה על סממן יהודי, למרות שהשימוש בדודא היה חלק מהתרבות האירופית של אמונות תפלות. הנתונים ההיסטוריים מעידים כי עצם החזקת דודאים נחשב כמעשה פגאני של כישוף. הכנסייה (לא רק בספרד) נלחמה בחירוף נפש נגד מכשפות שהחזיקו דודא ברשותן. נוסיף שהשימוש בדודא לצורך מעשי כשפים אינו מקובל בקרב יהודים ומוזכר אצלם לרוב בקשר לאומות העולם.