הפקת אש – צמרנית הסלעים ( قدحة קָדְ'חָה)
בעברית יש לשורש ק.ד.ח כמה משמעויות: לעשות חור במשהו, להבעיר, להדליק, לבעור, לדלוק ולחלות בקדחת (המתאפיינת בהתקפי חום גבוה). לא נותר לנו כעת אלא לקשור את הפסוקים הבאים: "כִּי-אֵשׁ קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי, עַד-עוֹלָם תּוּקָד" (ירמיהו י"ז: ד'); "כִּי-אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי, וַתִּיקַד עַד-שְׁאוֹל תַּחְתִּית" (דברים ל"ב: כ"ב) ושורה משירו של ביאליק " וניצוץ קדמון אחד עוד בלב קודח" (בשיר 'כוכב נידח') ולפנינו כל מעשה הצתת האש – קדיחה (חיכוך) ויצירת חום רב, הפקת ניצוץ ויצירת אש. הפקת האש והבערתה יוצרים חום רב ומכאן קשר אפשרי בין המשמעויות השונות של השורש ק.ד.ח ושמה הערבי של הצמרנית, עד עצם היום הזה. נציין כי גם בערבית השורש ק.ד.ח משמעו גם 'להצית' וגם 'לקדוח'.
הצתת אש באמצעות הקשה באבן צור הייתה מקובלת בארץ עוד בתחילת המאה העשרים. מעיד אמוץ כהן (בנו הבכור של היישוב מוצא בואכה ירושלים ומורה ותיק לטבע שהפליא לכתוב על טבע הארץ): "לפני כעשרים שנה, בעוד הגפרורים היו חידוש בארץ, היו הפלחים משתמשים בצמר זה (של צמרנית הסלעים) להצתת אש: מקישים בקשת ברזל על קשת צור ומכוונים כך שהגץ יפול על צרור צמרנית יבשה המונחת בצד האבן. בנפול הגץ על העלים היבשים מנפחים בהם והאור מתלבה והולך. המעשנים היו מחזיקים תדיר במצנפת שבר צור וקומץ של עלי צמרנית, אין כצמח הזה להאחיז בו את האש" ומוסיף (הדברים נכתבו ב-1932) "כיום אין רואים הצתה פרימיטיבית זו אלא ביישובים נידחים ביותר". (כהן, תרצ"ב:170).
פתילת המדבר
שם הצמח נגזר מזיהוי הצמח כאחד מהמקורות להכנת להכנת פתילות לנרות שבת. לפי המשנה: "אין מדליקין לא בלכש, ולא בחוסן, ולא בכלך, ולא בפתילת האידן, ולא בפתילת המדבר, ולא בירוקה שעל פני המים" מקובל על רוב החכמים שהמדובר בצמחים שהכינו מהם פתילות. האיסור להשתמש בצמחים המצוינים עשוי לנבוע משלושה גורמים שאין האחד מוציא מהכלל את האחר האחד שהלהבה אינה בהירה, השנייה שהפתיל אינו מוליך יפה את השמן ושלישית וכי הוא אינו מחזיק די זמן. לפי ר' שלמה בן שמעון ממי"ץ (מאות 13-12): "עוד גזרו חכמים שלא להדליק בפתילות שהאור מסכסכת בהן ובשמן ובשאר דברים שאינם נמשכים יפה אחר הפתילה" ( ספר יראים, סימן רע״ד:כ״ח). וכמה שנים אחריו כותב ר' צדקיה בן ר' אברהם הרופא (במאה ה-13) "וצריך להדליק את הנר מבעוד יום בתפילה הדולקת יפה ובשמן זך וצלול שיהא נמשך אחר הפתילה שתהא דולקת יפה ושלא יצטרך להטותה…" (שבלי הלקט, ס"ב, ב').
חוקרים רבים עסקו בזיהוי הצמח 'פתילת המדבר' ובספרות קיימים לפחות עשרה זיהויים שונים ביניהם: בוצין סיני, שבר לבן, סרפד, מסמור סיני, כלך ועוד (ראו סקירה היסטורית נרחבת אצל עמר ושוויקי 2003:51-69).
לפי יהודה פליקס: "מבין הזיהויים השונים שהוצעו לפתילת המדבר נראה ביותר שהכוונה לסיבים המופקים מהצמח, הקרוי בפי העם 'תפוח סדום'… הזרעים עטופים בסיבים עדינים כעין המשי, ניתן להתקין מסיבים אלו פתילות, אל שאין הו מושכות יפה את השמן, ולכן אסרו להשתמש בסיבי פתילת המדבר לנר של שבת" (פליקס תשמ"ג צמחי המשנה עמ' 131).
עמר ושוויקי הכינו פתילות מהשערות המשייניות הארוכות (המשמשות כאמצעי תפוצה של הזרעים למרחק) ומצאו שהלהבה שנוצרה הייתה יפה ונמוכה ובערה 4.5 שעות ומסקנתם היא שקשה להסביר מדוע נפסלה פתילת המדבר ולדעתם זו הוכחה שהזיהוי הזה אינו נכון (שם עמ' 57). הם מצאו שהפתילה של שלהבית קצרת שניים בערה יפה מאד ולאורך זמן. הבעיה היא שפתילה המוכנה מצמח זה נשברת ואינה מתאימה לשמש כנר שבת. לדעתם השלהבית היא מועמדת טובה לזיהוי פתילת המדבר.
אמוץ דפני הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה, בוטנאי וחוקר פולקלור. סאלח עקל ח'טיב הוא חוקר מסורות ופולקלור צמחי הארץ. מתוך: "צמחים, שדים ונפלאות" – צמחי ארץ ישראל בפולקלור (הוצאת עולם חדש).