פרק 2
רחשי הים הקצביים והנעימים שחדרו מחלונו הפתוח של רב-סרן ארז חורש הופרעו מרעשי דיבור שהלכו והתגברו מכיוון המסדרון. הוא ניסה להתרכז בדו"ח הטכני המסורבל והמורכב על טיל החוף-ים הסיני שהופיע בזירה פתאום… קשה היה להתרכז ככה. הוא הרים את ראשו ממפת דרום לבנון, וחזר לרגע למציאות, לחיפה, לבסיס חיל הים. הוא אימץ את אוזניו וניסה להבין על מה המהומה.
כל החיילים בקומה יצאו להפסקה של שעה, לארוחת צהריים בחדר האוכל של הבסיס או באחד מדוכני המזון בחוץ. כמה רעש החיילות האלה עושות בימינו… קצין המודיעין היה משוכנע למדי שעוצמת הדיבור של הנוער הלכה וגברה מאז שהוא היה בסדיר. אבל לך תזכור.
מצד שני, בבסיס שלו, בימי הסדיר, היו אולי ארבע חיילות, בקושי. זה היה בסיס קטן יחסית, סגור, של החבר'ה הטובים. הטובים ביותר…
המחשבות הללו תמיד הרגישו לו כמו טבילה בכנרת בליל סתיו. נעימות וחמימות בכמה השניות הראשונות, אך מדכאות, מקפיאות ומצמררות מיד לאחר מכן. מה הטעם בזיכרונות האלה מימים יפים יותר? הוא כבר מזמן לא לוחם בקומנדו הימי, לא מפקד צוות. מאז האירוע, הוא בסך הכול קצין מודיעין בחיל הים, מפקד על עשרות קלסרים, שלושה מחשבים ושתי חיילות שעושות טובה אם הן מגיעות לפעמים לעבוד בין התורנויות המגוונות אליהן הן נשלחות לבצע בבסיס, מתוך השנתיים הקצרות ממילא שהן נדרשות לשרת, פחות טירונות וקורס של כמה חודשים. הוא מזמן כבר הבין שהוא משקיע יותר זמן בללמד את החיילות המתחלפות את מה שצריך לדעת כדי לבצע את תפקידן מאשר הזמן שבו הן עושות את תפקידן בצורה עצמאית בפועל. ולא שהחיילים הבנים שהגיעו מדי פעם, ששירתו שלוש שנים, היו שווים יותר. שירתו משך זמן ארוך יותר, אבל מניסיונו, לקח כפול זמן ללמד אותם… וזה עוד בלי הצרות שהסתבכו בהן בגלל תמהיל מסוכן של שעמום והורמונים, ועיגולי הפינות…
אילו זה היה תלוי בו, הוא היה עובד לבד.
"ארז," קרן, החיילת הנוכחית קטעה את מחשבותיו, "אתה בא לאכול איתנו היום?"
"איפה אתם אוכלים?" הוא הרים את מבטו, מגרד בעורפו.
"איזה סנדוויץ' אצל ויקטור," ענתה.
"בפסח? עם לחמניית ספוג כזאת…? לא, תודה, תלכו בלעדיי, אני אחטוף משהו אחר כך…"
"טוב, בתיאבון," היא אמרה תוך כדי שכבר נעלמה בריצה קלה מעבר לפינה.
זו שליחות, בעצם, הוא סיכם עם עצמו והתעודד. חינוך של הדור הצעיר. להכניס בהם קצת מוסר עבודה, משמעת. קצת עזרה לעיתים בעבודה מנהלתית, אפורה, בהחלט. וכן, גם קצת חיוכים, צווחות, הומור, ואווירה נחמדה של אנשים צעירים בסביבה. חיילות חמודות שצעירות ממנו בחמש-עשרה שנה לפחות, שמחייכות אליו ומזמינות אותו לאכול צהריים. גם זה לא מזיק…
הוא נעמד על רגליו והתמתח. כבר הרגיש שזה יום טוב, יחסית. הירך לא כואבת במיוחד, סתם מין תחושה מציקה כזאת, אבל לא משהו שיגביל אותו בצעידה טובה. החיילות הרי לא יחזרו בתוך פחות משעה… הוא הביט מחוץ לחלון משרדו לכיוון שיפולי הכרמל. אביבי ונעים בחוץ, הוא תמיד אהב את התקופה הזאת. יאללה, חשב לעצמו, למה לא בעצם. נצא מהבסיס לאכול משהו בשכונה, יש פלאפל לא רחוק, אבו-משהו. פעם ביובל אולי מותר גם לו לנהוג כדרכם של הקצינים האחרים בגילו, לאכול בחוץ כמו בן אדם ולא בבסיס. הוא עבר כבר מזמן את גיל שלושים, ועדיין עיקר התזונה שלו מבוססת על פסטה חרוכה, שניצל דו-גידי וחצילים בכל מיני צורות… שיגוון עם פלאפל אסלי של אזרחים נורמליים לשם שינוי.
הוא סובב את הירך שוב כדי לוודא שהכול בסדר. הביט במראה וחייך למול הקרחת שלו, שעדיין הצחיקה אותו לפעמים. עשה עשר עליות מתח במוט שתלה בין משקופי דלת המשרד שלו, ויצא אל המסדרון, תוך שהוא חושב לעצמו ומצחקק: "לא בכל יום רואים פלאפל אוכל פלאפל."
