פתח דבר – פרק 1
דצמבר, 1998, הים התיכון, מול חופי שכונת בת גלים, חיפה
זו הייתה אחת מהשנים האלה, שבהן נר ראשון של חנוכה יצא בערב יום ראשון בשבוע. טוב ליהודים, כפי שאומרים. וכך יצא שבשעות אחר הצהריים של יום רביעי, צוות הכוננות של משמר החופים בנמל חיפה זכר בקלות שהגיעה השעה להתחיל בהכנות להדלקת נר רביעי.
את אנדריאס גרבר, לעומת זאת, על סיפון ספינת המטען הטורקית "דוגיריולאר", לא עניין כהוא זה איזה נר מדליקים היהודים בחנוכייה באותו הערב. היו לו מספיק טרדות אחרות, כעת על הסיפון, ושם, בבית, אם אפשר לקרוא לזה בית. בראש ענייניו היה מזג האוויר, שהולך ומתקדר, לשמחתו. והתוכנית, כמובן, שמתקדמת באופן חלק, טוב מהמצופה. ד"ר גרבר, אף שהיה קר רוח, מתוכנן ודייקן תמיד (בכל זאת, שוויצרי ועוד דוקטור לפיזיקה) – לא הצליח שלא להעלות חיוך עדין מתחת לשפמו הדק.
מלט! כל כך פשוט, מי היה מאמין…
הוא הביט אל האופק לכיוון צפון ונשם את האוויר הקריר לעומק ריאותיו. במבט ימינה, לכיוון מזרח, ראה את חופי הקריות ואת העיר עכו. ביניהן, המתחם שניחש שנושא את השם המוכר לו "מכון שלוש". מעליהם – ענני סערה בצבע אפור כהה. "כן," חשב לעצמו בבוחנו את ענני הסערה, "זה יסתדר אפילו טוב יותר משקיווינו." גרבר מעולם לא חיבב הפלגות בים, ובכלל, בפרויקט הסודי הזה, הוא בעיקר ניהל את העניינים ובקושי התערב בעצמו בנעשה בשטח. אבל האירוע המיוחד הזה… דרש את נוכחותו האישית. למען בניו…
הוא ניגב את משקפיו העגולים והחל לצעוד אל חדרו הקטן לאסוף את מעט חפציו, להתחמם מעט ואולי אף להספיק לאכול משהו קטן. הוא היה משוכנע שאפשר לסמוך על משמר החופים הישראלי שיחלץ אותו ואת הטורקים השיכורים בזמן, גם מבלי שיירטב במי הים… אך ליתר ביטחון, חשב לעצמו, אולי כדאי שיהיו עוד כמה קלוריות בבטן. לאנדריאס גרבר היה ראש של מהנדס, בכל זאת. כזה שנועד לפתור בעיות מורכבות, לנצל את כוחו של הטבע לטובת האדם. במקרה שלו, מדובר בניצול לרעה, ובכל זאת… מדובר בראש של מהנדס. ואולי, עם הטוויסט הסודי הקטן שהוסיף לתוכנית, הוא יזכה להתחשבות קלה בגזר הדין בעולם הבא. אך הדבר היה תלוי בכך שהתוכנית תפעל כפי שתכנן, ובכך שמישהו יקלוט את הרמז, כמובן…
ובכך שיש בכלל העולם הבא, דבר שד"ר גרבר לא האמין בו ממילא.
באותם רגעים ממש, מפקד צוות הכוננות של משמר החופים החיפאי החל לאסוף את הצוות הקטן שלו להדלקת נר רביעי של חנוכה. הייתה לו איזו מין תחושה משונה שמשהו עתיד להתרחש. על סמך חוק המרפי הפרטי שלו, "הנאחס שלי" כפי שהוא קרא לו, בכל פעם שתוכננה לו משמרת רגועה יחסית – משהו קרה. "אצלי, רגוע זה סימן גרוע," הוא היה מתלוצץ עם הקולגות שלו. "בגלל זה אני משתדל למלא בכוח את היומן שלי בשטויות. העיקר שיופיע שם משהו… שהנאחס שלי לא ימצא מקום להיכנס."
הוא צדק, כמובן, כי מפקד צוות משמר החופים, יורם אטיאס, היה בחור אינטליגנטי, בסופו של דבר. דקה אחת בדיוק לפני שהתכוונו להדליק את הנרות, כשהמתינו לירמי הדביל שידדה בהליכתו המטופשת להביא את הכיפה מכיס המכנסיים האחרים שתמיד סחב איתו משום-מה, קיבלו קריאת מצוקה מאוניית המלט הטורקית שעזבה את הנמל מוקדם יותר, לאחר שלא הורשתה לפרוק את הסחורה.
קריאת המצוקה הזאת, אותו "מֵיידֵיי", ששמע כבר עשרות פעמים בשנים האחרונות, נשמעה הפעם נינוחה למדי, הוא ציין לעצמו; ממש כאילו הקפטן ציפה שספינתו הרעועה תטבע, רק מספר דקות לאחר שעזבה את הנמל…
חלק ראשון: גאות
31 במרץ עד 1 באפריל 2002
הכול בסדר?
– בסדר גמור.
סיימנו?
– סיימנו.
כמה נשאר לך?
– חצי מכל.
בוא נעשה עוד סיבוב קטן ואז נצא
– בסדר גמור.
הדיאלוג התקיים בשפת הסימנים של הצוללנים. אגודל נוגע באצבע, והתשובה החרישית, אגודל נוגע באצבע. ידיים מתרחקות זו מזו, כשאלה. אגודל נוגע באצבע, כתשובה חיובית.
הצוללנית והצוללן, שחו לאיטם סביב הספינה הטבועה, שקיבלה בידי המקומיים את השם "ספינת המלט הטורקית" או פשוט, "הטורקית". סנפירי הצלילה הארוכים שעל רגליהם קירבו אותם במהירות אל עבר הספינה, ודופנותיה המחלידות הוארו באלומות האור של פנסי הצלילות הרדודות שלקחו איתם. הספינה הזאת הגיעה לשם לפני שנים ספורות בלבד, בחורף.
תמר זכרה את היום הזה. זה קרה בחנוכה של שנת '98… היא הייתה בבית עם תחילתם של צירי לידה וצפתה בטלוויזיה, כדי לנסות להעביר איכשהו את הזמן כשחיכתה לאנדי, שאיחר כמובן. בינה לבין עצמה, הודתה שהיא צופה בחדשות, פשוט כי גם היא, כמו כל הישראלים, אובססיבית, אפילו בזמן צירים.
אף שעשתה זאת כבר מאות פעמים בחייה, צלילה תמיד ריגשה אותה. בייחוד בשנים האחרונות, שבהן העבודה שלה הפכה, מטבע הדברים, לבעלת אופי מעבדתי ומשרדית הרבה יותר. היא התגעגעה כל כך לצלילה… לתחושה הזאת של הריחוף, לתנועה בכל הממדים, לקרירות העוטפת, למכשירים המתוחכמים, לשקט… זה היה כמו מדיטציה בשבילה.
הספינה הטבועה הייתה קטנה יחסית לספינת מטען. שאריות של שקים מתפוררים נראו על הסיפון הנוטה על צידו בקרקעית. להקות דגים קטנים הסתובבו במרץ בקרב הסיפון, כאילו גם הם בעצמם סקרנים להציץ במחזה היפה. היא סרקה בעיניה החומות הגדולות והבורקות את הספינה המחלידה, ששכבה עבה של אצות כבר הספיקו להתנחל עליה. יש משהו מהפנט, אולי אפילו אסתטי, בהרס… במיוחד מתחת למים. בעצם, הכול יפה מתחת למים.
מד העומק הראה שהחלק הגבוה של הסיפון נמצא בסך הכול בעומק של 11 מטרים. "יכולתי לצלול לכאן גם בלי מכשירים," חשבה וחייכה חיוך קטן לעצמה. אולי תחזור לפה באיזו שבת ותנסה…
היא שמחה שהחליטה בכל זאת לרדת עם גיא, ולאסוף את הדגימה בעצמה. זה לא היה מחויב כלל מתפקידה כחוקרת, זו משימה לטכנאים או סטודנטים. ובכל זאת, כשיש הזדמנות למשימת צלילה כל כך קרובה לבית, ביום נעים שכזה בתחילת השבוע, עם ים נמוך ושקט – למה שתסרב?
המשימה הייתה בסך הכול לאסוף דגימות של מים מסביבת הספינה הטבועה, לצורך מחקר של המכון ושל האוניברסיטה על השפעת ספינות שקועות במים רדודים על פיזור חומרים בים ועל היווצרות בתי גידול סביבן. משימה פשוטה, שגרתית למדי, אפילו די מיותרת, לדעתה.
ובכל זאת, משהו שלא ידעה להסביר בדיוק במילים הפציר בה לצאת בעצמה הפעם, ולא לשלוח את הסטודנט עם שותף צלילה אקראי מהמכון. אולי היה זה היום הנעים, אולי הגעגוע לים, ואולי האינטואיציה, שלחשה שמשהו מעניין מחכה להתגלות.
אם ישאלו אותה, היא לא תדע להגיד האם ההחלטה הסתמית לצאת לצלילה הקצרה באותו יום נעים של חודש מרץ בשנת 2002, הובילה לאחת ההתרחשויות המוצלחות ביותר בחייה, או לאחת מהגרועות שבהן. ובכל מקרה, אין מי שישאל, היות שפרשייה זו נותרה חסויה לחלוטין, עד היום