אולגה פטרנקו, 45, מספרת על ההתמודדות עם אובדן בתה דניאלה, 23. דניאלה ז"ל הייתה במסיבה בנובה ביום שבו פרצה מלחמת חרבות ברזל, יחד עם בן זוגה דניאל גולטמן, 24. שניהם נרצחו במסיבה.
"דניאלה היתה ילדה מאוד טובה", אמה מספרת בכאב, "כל הזמן הייתי שואלת אותה: איך את גם כל כך יפה, בלונדינית עם עיניים כחולות, וגם כל כך חכמה כל כך ואכפתית? היא התייחסה מאוד יפה לכולם – צעירים ומבוגרים. היא השיגה כל מה שרצתה. היו לה כל כך הרבה תכניות לעתיד, היא עבדה בנטו פיננסים והחליטה ללכת ללמוד במכללה כלכלה, לפני כן היא התכוונה לטייל עם החבר שלה".
אמא ממשיכה לספר: "דניאלה הכירה את דניאל לפני שנתיים באילת כשהלכה לחופשה עם חברותיה. דניאל עבד באילת וככה הם הכירו. הם גרו ביחד בראשון לציון בגלל הלימודים. היא קיוותה לסיים את הלימודים ולחזור לחיפה. היא אמרה לי: "אימא, אני לא יכולה לגור במרכז, כל כך טוב לי בחיפה". היא קיוותה לחזור לגור לידי ולהביא לי נכדים. דניאלה ודניאל היו מאוד מתאימים אחד לשני, הם היו זוג כל כך יפה".
"למרות שבשנה האחרונה היא היתה גרה בראשון לציון, רוב הזמן היא היתה בחיפה. כל סוף שבוע היא היתה בחיפה. בספטמבר 2023 היא כמעט לא הגיעה לחיפה כי דניאל חגג יום הולדת באותו חודש. שבוע לפני הרצח אמרתי לה שאני מאוד מתגעגעת אליה, והיא אמרה ״רק עוד שבוע ואז נתראה״. לא ראיתי אותה יותר".
יום הרצח
"היא לא אמרה לי שהיא הולכת ל׳נובה׳ בגלל שהיא גרה כבר מחוץ לבית במרכז. באותה השבת הלכנו לטייל עם בן הדוד שלי. עשינו הליכה במים, קנינו דג פורל כדי להכין אותו ולאכול. לא הבנו למה הכל היה ריק. כשאשתו של בן הדוד קיבלה התרעות על האזעקות, החלטנו להיפרד, אנחנו חזרנו לחיפה והם לנהריה. אני עוד אמרתי לבעלי שיש לנו את הדגים באוטו ואולי נעשה על האש במנגל ליד הבית. רק אחר כך התחלנו לקבל עוד ועוד הודעות לגבי מה שקורה עם דנה.
אמא של דניאל, שעוד לא היכרנו אותה אז, אמרה לנו שדנה ודניאל נסעו למסיבה ליד בארי. נכנסתי לבית, התישבתי על הספה עם טלפון ביד ולא זזתי 5 ימים. 5 ימים לא שתיתי ולא אכלתי, רק ישבתי בסלון. בעלי ואני נכנסנו לכל מיני קבוצות וחיפשנו אותה. לא היה לנו מושג מה קורה עם הילדה שלנו.
אחר כך חברה של דנה אמרה לי ששתי אימהות נסעו ליחידת משטרה שעסקה בנעדרים ליד לוד ושם הם הצליחו לקבל מידע. יצאנו לשם ברגע ששמענו על האפשרות לקבל שם מידע".
"כשהגענו, אמרו לנו לחכות. חיכינו 15 דקות, ואז הגיעו שני שוטרים וביקשו מאיתנו להיכנס איתם לחדר. בחדר הם אמרו שהגופה של הבת שלנו נמצאת בחיפה בחברת קדישא. אני לא יודעת איך הצלחתי להגיע הביתה. אם קיבלו בחברת קדישא בן אדם, איך לא מודיעים? עד עכשיו אנחנו לא יודעים איך מצאו אותה ואיך היא הגיעה לחיפה. אנחנו לא יודעים מי נתן אישורים למסיבה ולמה לא היו מספיק גורמי ביטחון.
זיהינו אותה לפני הקבורה. ברוך השם היא הייתה שלמה ויפה. היה מאוד קשה לזהות אותה. ככה נגמרו החיים של הילדה המקסימה שלנו".
המאבק על ההנצחה
"עכשיו מה שחשוב לי זה להנציח אותה. היה אירוע בראשון לציון שהעירייה ארגנה לזכר מי שנרצח במסיבה. הייתי עם בעלי והיו גם 400 תלמידים. האירוע היה באולם גדול עם תמונות של הנרצחים ושירים שהם אהבו. הילדים עשו אווירה נעימה ודיברו איתנו על דנה.
לאירוע הגיע ראש העיר ואמר שמשפחות הנרצחים לא לבד, והוא לא יעזוב אותנו. הוא אמר שהוא הקצה 50 מיליון ש"ח לצורך הנצחת הילדים. סקאזי הוזמן לשיר באירוע ואנחנו שחררנו 400 בלונים, לזכרם של 400 הנרצחים במסיבת הנובה. אני כתבתי פוסט בו שאלתי למה יש אירוע כזה בראשון לציון ובחיפה אין כלום? הרי יש גם חיפאים, שנרצחו במסיבה, למה לא עושים כלום לזכרם? אי אפשר לשכוח את מה שקרה. ראש העיר יונה יהב היה אצלנו בשבעה ואמר לי שאם אני רוצה משהו, שאתקשר אליו. פניתי לעירייה ואמרו לי שינסו לעזור לנו.״
יום הולדת שמח עצוב
"אני רוצה שידעו מי זו דניאלה. בתאריך 05/04/24 חגגנו לה מסיבת יום הולדת 24. חשבתי שיהיה מאוד קשה, אבל היה מאוד מרגש. חברות שלה ארגנו לה את המסיבה, ואני אמרתי שאני רוצה משהו שמח, אוכל, אלכוהול, מוסיקה. כמובן, היו גם דמעות. היו קרוב ל-200 אנשים. היה די.ג'י, אלכוהול ואוכל במסעדת סינמה פארדיסו על שפת הים.
היו תמונות של דנה ונרות ואחת החברות שלה דיברה עליה. היה אירוע נהדר. אני בטוחה שהיא היתה שמחה לראות את זה".
"אני בקשר עם אמא של עדן אוחיון מחיפה שנרצה ב׳נובה׳ גם כן. הקברים שלהן קרובים. יש לנו גם קבוצה של כל ההורים מהנובה, אנחנו 400 משפחות. אנחנו נפגשים כמעט כל שבוע. כמעט כל שבוע יש צעדה, ריקודים, שירים. אנחנו כל הזמן אחד עם השני.
בחיפה יש קבוצות תמיכה, אבל קשה לי מאוד לדבר על מה שקרה ועוד לשמוע סיפורים של אחרים זה הורס אותי. הקשר עם המשפחות עוזר לי, התחושה שיש עוד מישהו שעובר מה שאנחנו. אנחנו מרגישים שאנחנו לא לבד. אבל למדינה לא אכפת, כאילו לא קרה כלום".
הילדים הקטנים שלי נותנים לי את הכוח להמשיך לחיות
"יש לי עוד שני ילדים קטנים בני 13 ו-12. קשה להם. הם לא יכולים להראות כמוני את הקושי, אבל אני רואה שקשה להם. הטיפול בהם עוזר לי. ילדים זה הדבר היחיד שנותן לי כח להיות, אחרת אני לא יודעת איך הייתי מתקדמת. כל החיים פחדתי שמישהו מהילדים שלי ימות. בפברואר 2023 אבא שלי נפטר מסרטן. לא הספקנו להתאושש ואחרי חצי שנה דנה נרצחה. ביוני 2023 אמא שלי נדרסה במעבר חצייה ונפגעה מאוד. שנה של מוות״.
"אני עובדת בשופרסל מת"מ. הם מאוד עוזרים לי. אני מרגישה מהם תמיכה מאוד חזקה. אחרי השבעה ידעתי שאני לא יכולה לחזור כי כל אחד יחבק אותי ואני אתחיל לבכות. לקח לי זמן לחזור לעבוד".
"אנחנו בקשר עם ההורים של דניאל, החבר של דנה. שמנו פסל של שניהם בקיבוץ רעים מתחבקים ותמונה יפה שלהם, במקום שההורים של דניאל קיבלו את המיקום האחרון של דנה".
"תמיד רציתי בית עם אווירה נעימה, עציצים ובעלי חייים. יש לנו כלב, חתול ותוכי. דנה מאוד אהבה אותם. היא היתה כמו אימא קטנה בשבילי, תמיד חיבקה אותי. היא גבוהה ואני קטנה. היא תמיד רצתה להצטלם איתי לפני שהיא יצאה למסיבות, היא בבגדים חגיגיים ואני בבגדים של בית, יש לנו הרבה תמונות מהמעלית, כשדנה בדרך למסיבה".
האם אפשר לחגוג את ליל הסדר?
"אנחנו בדרך כלל היינו עושים ליל סדר אצל אמא שלי, אבל השנה אמא שלי לא רוצה לעשות ליל סדר. קשה לפתוח שולחן ולהרגיש שהילדה לא פה. זה לא נתפס.
לדנה יש חברות מאוד טובות מבית הספר, היא למדה בבית הספר השש שנתי עירוני ג' ויש לה גם חברות מהצבא. אני מקבלת מהן כל כך הרבה תמיכה. את השבעה עשינו במועדונית בכניסה לבניין, וחברות של דנה ארגנו את הכול. הן אמרו לי, אוי ואבוי אם תבזבזי שקל. גם את ה 30 חברות שלה ארגנו וגם את המצבה הן תרמו.
כשקיבלתי הודעה מהחברים שלה, שאני אקבל מהם את הכסף למצבה, אני לא האמנתי. עד היום לא הבנתי עד כמה חשוב לעזור לאנשים באבל. והנה ילדים מבינים את זה, על אף שאני לא הבנתי. עכשיו אני מבינה.״