ייאוש מתוצרת אירלנד / לילי מילת תופסת מדף

כשרוחות המלחמה עדיין מנשבות עלינו חזק, חיפשתי משהו בניחוח אחר מכאן, שייקח אותי למקום שלא הכרתי ולסיפור של אהבה והבטחה שהיא תנצח. לא תמיד חייבים לנסוע מכאן פיזית כדי לגנוב קצת אופטימיות של חוצלארץ.

כך בחרתי מערימת הספרים הממתינים, ספר שקיבלתי במתנה לפני כמה שנים, מגיסתי האהובה, שיודעת שספר זו לא קלישאה עבורי ולא צריך לחפש רחוק כדי לשמח אותי ביום הולדתי. אני זוכרת שהמליצו לה בחנות הספרים על ארבעה מכתבי אהבה, ספר הביכורים של הסופר האירי ניל ויליאמס. אני גם זוכרת שהתחלתי לקרוא אותו, אבל איכשהו עזבתי והנחתי בצד לפעם אחרת.

ארבעה מכתבי אהבה / ניל ויליאמס

על מנת לוודא שמדובר בסיפור אהבה, קראתי את הכריכה האחורית של הספר. התקציר הבטיח כי "זהו שיר תהילה אופטימי לרוח השטות האנושית, לתעתועי הגורל ולנס האהבה". וכך, החל מסעי בארץ מוצאו של הסופר, בין העיר דבלין לאיים היפים. 

תנו לי לספר לכם משהו על כריכה אחורית של ספר. בחלוף השנים כבר כתבתי כמה וכמה תקצירים לספרים. זוהי מלאכה לא פשוטה, מתסכלת לצד מספקת כשמוצאים את הניסוח המדויק. אני יכולה להבטיח לכם, ששום ניסוח שכתבתי לא היה מטעה ולא עיוות שום מציאות ספרותית. אנחנו עוד נחזור לתקציר של הספר הזה.

התיאור של הים הנשקף מהצוק באי וריקוד הג'יג המסורתי שרוקדת איזבל, גיבורת הספר, לקחו אותי לאהבה נשכחת. נזכרתי בלהקה האירית River Dance. התוודעתי אליה דרך הדיסקים שהיו באמתחתו של האיש כשהתחלנו את מסענו הזוגי באלף הקודם. האזנתי ונשביתי מיד בקסם המוזיקה. זה היה עוד טרם צפיתי במופע המרהיב שאותה מוזיקה מספרת.

עדיין יש לנו קלטת וידאו (כן, כן – כאמור בכתבות קודמות, אנחנו בית וינטג') שחרשתי עליה, דבוקה לקסם הזה, למוזיקה, לנגניות הכינור המדהימות, לצעדי הג'יג, שהוא בעצם סטפס אירי נפלא.

לימים, יגיע לארץ מופע ההמשך Lord Of The Dance, אבל בעיניי זו הייתה אכזבה גדולה. העדפתי לצפות על המרקע במקור, River Dance, מאשר בלייב בחיקוי הזה. בכל אופן, לפחות משהו טוב נתנה לי הקריאה בספרו של ויליאמס בהחזירה אליי את המוזיקה הנשכחת.

משאלה אירית

בין לבין הקריאה, עלה בנטלפיקס השבוע סרט חדש, משאלה אירית. מעודדת מהסימנים המראים שבחרתי נכונה את הספר, נהניתי מסרט ממתק רומנטי דביק, על נופיה המרהיבים של אירלנד. כך, נוצרה ההבטחה – תקציר גב הספר האופטימי, המוזיקה הנפלאה, הסרט החמוד – ושקעתי בקריאה. 

מתחילת הסיפור אנחנו יודעים שניקולס ואיזבל עתידים להיפגש בסוף. עד שנגיע לשם, סיפורו של כל אחד מהם מכמיר לב וכך גם האהבה של הוריהם, ובעצם הסיפור של כל המשתתפים בהצגה הזו אנושי מאוד, לא פשוט כלל, כמו החיים עצמם. הנכות של אח של איזבל, האב של ניקולס שנעדר מתפקידו וממיט עליהם קשיים ועוד כל כך הרבה. אני לא נרתעת מסיפור קשה, ודאי אם הובטחה לי התרה. להיפך, ככל שהסיפור נכנס ללב, כך הסוף הטוב יהיה בעל משמעות.

אני יכולה לסכם במילה אחת את הספר ארבעה מכתבי אהבה של ניל ויליאמס. כן, יש תיאור אחד מדויק למה שליווה אותי במהלך העלילה ומה שסגרתי את העמוד האחרון איתו, הלילה בחצות וחצי. ייאוש. הוא התנחל בתוכי, עבר מעמוד לעמוד, מדמות לסיפורהּ. וגם כשקרה איזשהו נס, הוא מיד הביא עמו ייאוש נוסף. 

אז אני כועסת. לא על הסופר, לא על הסיפור. הוא כתוב היטב, אחרת לא היה משפיע עליי ככה. אני כועסת על צורת ההגשה המטעה. "שיר תהילה אופטימי"? באמת?! "נס האהבה"? אם יש משהו שיצאתי ממנו בספר זו התחושה שאין שום נס באהבה ואופטימיות היא מכאן והלאה. 

אתם יכולים לענות בעצמכם לשאלה אם נשאר או משוחרר בספרייה הפרטית שלי. רק לפני שאשחרר אותו, אני צריכה להחליט אם לכתוב אזהרה בספר למי שישקול לקרוא אותו. לא חלילה לומר למישהו מה לקרוא, אלא להזהיר שהתקציר בגב הספר טועה ומטעה.

מה אתם אומרים? כדאי לכתוב? אני מרגישה שזו אחריות אישית שלי, כשאני מניחה ספר מסוים הלאה, למנוע מקוראים אחרים את מה שלמדתי על זמני ובשרי. מה שבטוח, עכשיו אני מבינה קצת יותר את חבריי שאומרים שהם אף פעם לא קוראים את התקציר בגב הספר.

בכל זאת, אשאיר אתכם עם ציטוט מעתיק נשימה לדעתי בימים אלו: "משפחה יכולה ללכת לישון, לכבות את האורות בחמימות אוהבת מן האגדות ולהתעורר בבוקר בתוך ההריסות של כל מה שהוקירה."

פרטי הספר: 

ארבעה מכתבי אהבה מאת ניל ויליאמס, הוצאת פֶּן והוצאת מִשֹכל מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2017. (הספר נכתב במקור ב1997).

קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי