כרמית פונתה מהצפון, אך ממשיכה להתנדב ולעשות למען אחרים, גם בחיפה

(חי פה עם המפונים) – כרמית ומשפחתה פונו מביתם בשלומי והגיעו לחיפה, מאז כרמית מנצלת את הזמן שלה כאן בפעילויות התנדבות ועזרה למפונים אחרים.

כרמית הרשקוביץ בן חיים ומשפחתה – בעלה ושני בניה – פונו מביתם בשלומי והגיעו לחיפה. מאז מנצלת כרמית את זמנה להתנדבות ולעזרה למפונים אחרים. "התפניתי ביום הראשון למלחמה. בעלי חזר מריצה, הדליק את הטלוויזיה ושמענו את החדשות. ברגע ששמעתי מה קורה, ארזתי מזוודות ונסענו לקרובי משפחה שלנו בחיפה ובקריות. נשארנו אצלם קרוב לשבועיים, עד שהודיעו שהמדינה מפנה את שלומי.

"פניתי למועצה שלי וביקשתי שיפנו אותנו. בהתחלה רצו לשלוח אותנו לירושלים, אבל זה פחות התאים עם מקומות העבודה של בעלי ושלי. הבנתי שיש פינוי לחיפה ואז פינו אותנו למלון במושבה הגרמנית, מאז אנחנו שם. הפינוי התחיל בתאריך 17/10/24, כשיום לפני כן בעלי ואני היינו אמורים לחגוג 22 שנות נישואים. ההגעה לחיפה היתה כמו סגירת מעגל עבורנו, כי יום הצילומים שלנו לחתונה היה בבהאיים".

הילדים שלכם השתלבו בבתי הספר בחיפה?

"אנחנו עם שני ילדים בני 15 ו-17. בהתחלה לא היה ברור איפה הם ילמדו, אז הם למדו בעיקר בזום. הבן הצעיר שייך למטה אשר ואני הסעתי אותו כל יום למקום שבו התקיימו הלימודים. בסופו של דבר לא יכולתי להמשיך להסיע אותו וחיפשנו לו בית ספר אחר. עכשיו הוא לומד בבית ספר עתיד מלונאות בחיפה.

המצב לא פשוט בשבילו, גם כי הוא לא בבית שלו, וגם בלי החברים שלו. הבן הבכור שלי לומד באורט שלומי. בהתחלה הלימודים היו בבית בירם בריאלי עם הסגל של אורט שלומי, שבעצמם מפונים, יחד עם סגל של הריאלי. בהמשך הם עברו למכללת גורדון, ושם בימים אלה מתקיימים הלימודים. הפרויקטים המיוחדים שהוא חלק מהם מועברים בזום אחרי הצהריים".

את מצליחה להמשיך ולעבוד?

"אני מדריכת ריקודי עם ויהביט (שילוב של ריקודי עם ואירובי) וכוריאוגרפית. עד עכשיו הספקתי ליצור 11 ריקודי עם בתחום המעגל, שורות ויהביט, שנרקדים ברחבי הארץ במקומות שונים וגם בחו"ל. מכיוון שמרבית החוגים שלי התקיימו לאורך קו העימות (שלומי, מטה אשר, מעלה יוסף), הכול נגדע בבת אחת אחרי שנים. מצאתי את עצמי עם חלל ריק ורצון להמשיך לשמח וליצור", היא מספרת.

"החלטתי לתעל את הזמן הפנוי שיש לי לטובת התנדבויות. אני מפעילה את המפונים במלונות. אני עושה הרקדות להורים וילדים. וגם מחלקת להם כל מיני משחקים וממתקים. עשיתי הפקות ימי הולדת במלון שבו אני נמצאת, עם תרומות של מורות מבתי הספר יזרעאליה, עירוני ג' ועירוני ה'. אני באה מתחום הפקות האירועים וניצלתי את זה. פניתי לכל מיני מכרים מהתחום וביקשתי את עזרתם ותרומתם ונעניתי בידיים פתוחות מספקים מחיפה ומחוץ לחיפה. חברתי לבית החייל בחיפה, ושם סיכמנו שאני אעשה אירועים עבור החיילים הבודדים, שמתגוררים דרך קבע בבית החייל ועבור המפונים, שמתגוררים ב-15 בתי מלון, ומגיעים משלומי, קרית שמונה, קיבוץ דן ומטה אשר".

לצחוק ולרקוד

"הבאתי לבית החייל סטנדפיסטים ידועים מאזור המרכז, כדי להצחיק את המפונים. עודדתי אמנים מקומיים שיוצרים פיסול מחומרים שונים כמו חוטים, ברזל, מתכת, אבן ועץ… למשל רחלי וז'ילברט שעשו סדנה שבה לימדו את החיילים והמפונים להכין יצירות ממקרמה ואח"כ היתה במקום תצוגה של התוצרים.

אירחתי גם אמנים מקומיים, כמו השחקנית ליאוני ברגר, שעלתה במופע יחיד מרגש "נשים עושות היסטוריה". היו גם 4 סטנדאפיסטיות עם מופע סאטירי "לא עוצרות ב-50", שמיועד לגיל 40 ומעלה והגיעו גם סטנדפיסטים ידועים כמו תמיר בוסקילה, אורן יאדגר, רחלה וייס, קובי קוריאט וסיגל כהנא".

את מצליחה גם להמשיך עם ריקודי העם?

"בתחום ריקודי העם, הרקדתי בבית החייל מפונים וחיילים, הגיעו גם רוקדים חיפאים שמכירים אותי ובאו לעזור וגם ליהנות בעצמם. קיימנו שם מספר הרקדות, בהמשך עשינו הפרשות חלה לרפואת החיילים, הפצועים והשבת החטופים. אירחתי גם מרקידים ויוצרים מהמרכז, מרקו בן שמעון ונפתלי חייט, שבאו עם צוות נגינה וזמרים וקיימו שירה בציבור וחברו אליי להרקדה בבית החייל".

לשיר לחטופים

"במשך שנים אני מתנדבת באקי"ם נהריה ושם אני מרקידה ילדים ומבוגרים. באחד המפגשים החלטתי לעשות שינוי ולעשות קריוקי. הצעתי לילדים לשיר שיר לאחד החטופים. אחת הילדות בחרה את התמונה של החטוף אוהד בן עמי, ידיד שלמד איתי באוניברסיטת בן גוריון בשלוחה של מכללת תדמור. בתחילת השנה (2024) יצרתי ריקוד לשיר "גיבור גדול" של סי היימן, והחלטתי להקדיש אותו לכל החטופים שעדיין בשבי ומצליחים לשרוד, ובמיוחד לאוהד בן עמי ולכל החיילים שמחרפים את נפשם ומגנים עלינו בגופם, וביניהם יאיר ניפוסי ז"ל, חייל צנחנים שנפל בשבוע הלחימה הראשון בעזה, והוא בן של חברה שהיא גם מרקידה", מספרת כרמית.

"יש לי גם ערוץ יוטיוב שבו אני מלמדת ומדגימה את הצעדים של הריקודים, שאת חלקם אני יצרתי, וגם של אחרים. אפשר להירשם לערוץ ללא עלות. הערוץ על שמי – כרמית בן חיים".

אתם חושבים כבר מה תעשו ביום שאחרי?

"אני לא בטוחה שאני יכולה לתת שוב אמון במדינה. עוטף עזה הוא תרחיש שהיה יכול לקרות לנו. ידוע שיש מנהרות גם בצפון. הבטיחו לנו שחשפו את המנהרות, אבל אני לא בטוחה. אני לא חושבת שאני אוכל להעביר לילה אחד בביתי מבלי לחכות לגרוע מכל ולהיזכר במראות שראיתי. אני שוקלת את צעדיי. אם לא יהיה משהו צבאי שיגרום לנסראללה לסגת, אני אחשוב טוב האם אני יכול לחזור לגור בתנאים כאלה".

חזרת הביתה מאז שהמלחמה התחילה?

"הייתי מספר פעמים בבית שלי כדי להביא דברים שהיינו צריכים. פעם אחת כשהיינו בבית כדי לקחת דברים היה ניסיון חדירה לקיבוץ חניתה, שנמצא קילומטר אחד משלומי. ממש פחדתי שאני אתקע שם. היתה התרעה להישאר בבתים, ואנחנו מיהרנו לחזור לחיפה.

כמה פעמים נסעתי לשלומי כדי לעשות כביסה. פעם אחת עברתי אצל חברה בקריית מוצקין כשהייתי בדרך הביתה לעשות כביסות. היא אמרה שהיא תעשה לי את הכביסה ולא נסעתי. בדיוק כשהייתי אצלה ראינו שנפל טיל בכניסה לרחוב שלי בשלומי, מזל שלא נסעתי".