מי מטפל בהמוני המתנדבים?

לאחר השבת השחורה ב7/10 כולנו הזדעזענו, פחדנו והיינו המומים, אבל אנחנו הישראלים מיד התאוששנו, הקמנו חמ"ל, פתחנו בתים ובתי מלון וההתחלנו להתנדב. כל אחד לפי יכולתו לפעמים לא לפי מצבו אבל התנדבנו.

להם אין בית

גם אני ביניהם מתנדבת לעזור למפונים בתחילה מעוטף עזה ולאחר מכן מהצפון, לעיתים נשברת מהסיפורים ששמעתי, לעיתים לא מצליחה לומר "אני הולכת הביתה אחזור מחר".
הביתה? הרי להם אין בית…. לכן פניתי למומחית למצבי משברים וטראומות, ומרצה תקשורת מקרבת ציפי צאושו.

יחד כתבנו את המאמר הזה:

המתנדבים מתחלקים לשני חלקים- מתנדבים בימי שלום והשיגרה ומתנדבים בזמן מלחמה.

כאשר אנחנו מתנדבים בימים רגילים, אנחנו באים מתוך רצון לתרום את היכולות ואת העוצמה שלנו והמקבלים יודעים לקבל את הדובדבן שלנו. אנחנו יודעים את הגבולות שלנו ובוחרים לפי רצוננו.

המתנדבים במלחמה נתקלים בסיטואציה שלא בחרנו, לא תמיד יש לנו את הכלים להתמודד, אין לנו נסיון. אנחנו רק מכבים שרפות, אין לנו אם מי להתייעץ ולפעמים אין ברירה לפעמים ואומרים "לא יודעים". הסיטואציה קשה, הגבול נפרץ בין המתנדב למפונים.

באים לתת ללא גבולות במצב חירום

אנחנו באים לתת ללא גבולות במצב חירום… לא יודעים מה יהיה בעוד 5 דקות. נכנסים לעזור עם מחשבה לא נעימה- אנחנו חוזרים הביתה למיטה החמה שלנו והם נמצאים במקום זר… ציפי, מומחית למצבי לחץ וטראומות, מוסיפה: "גם אני, המתנדבת, חווה את המלחמה״. כלומר כשאת עוזרת למשפחה, את חווה איתה את החויות.

"המשפט ביתי הוא מבצרי" נמחק – חווינו חדירה לבית, לגוף לנפש

בשיחתי עם מפונים הם אומרים שהם מפחדים מחדירה לא מטילים. גם אנחנו המתנדבים מפחדים, יש לנו ימים קשים של דאגה למשפחות לחיילים ולעצמם אבל אנחנו מסתירים את הרגשות ורצים לעזור… בסוף היום מתפרקים מעייפות, מהרגשות ובעיקר מהמפגש עם עצמם שמעלה זכרונות, תחושות וחוויות לא נעימות המעבר.

אז למה אנחנו למרות זאת מתנדבים?

התשובה היא הדחף, הרבה מוטיבציה, ללא מחשבה, כל אחד וסיבותיו. ישנם מתנדבים שהם דור שני ושלישי של השואה וכך נוצר הדחף לשמור על ההורים המבוגרים להראות להורים "אתם ניצלתם מהשואה אנחנו נשמור עליכם…"

תת כמה טיפים למתנדבים מציפי:

• בבוקר, לפני שאתם יוצאים למקום ההתנדבות, תשאלו את עצמכם מה שלום הנפש שלכם, הגוף שלכם האם מתאים לכם היום להתנדב. אם לא- קחו הפסקה, תרגיעו את עצמכם..
• לשמור על גבולות- לא להזדהות יתר על המידה – כי אין בכוחנו לשנות (מלחמה, פוליטקה וכו). אנחנו יכולים לגלות אמפטיה למצבם לדעת שבסוף היום אתם הולכים לביתכם מבלי להתנצל.
• לחזור לחיים הרגילים עד כמה שאפשר- ללכת לשתות קפה עם הבעל, הילדים, חברה. לצחוק, ללכת לסידורים. מותר לנו לחיות.
• למתנדבים שלא מצליחים להשתחרר מהחרדה, ציפי מייעצת להחליף מקום התנדבות במיוחד אלו שהולכים לשבעה במשפחות שלא מכירים, זה קשה ולא כל אחד יכול להתנדב לתפקיד זה. אל תתביישו לומר "לא יכול/ה", כי הנפש שלכם נפגעת.
• לצד ההרס והפחד ישנם החיים עצמם ולכן חייבים לעשות משהו- לצחוק או לבכות, ללכת אולי לסרט. מותר לנו לחיות!

כמה מילות סיכום

גם המתנדבים חווים טראומה ופחדים. כולנו בלחץ. אחרי שאתם מגיעים הביתה תשאלו את עצמכם איזה דברים טובים עשיתי היום? האם מישהו נתן לכם מחמאה?

חשוב לסיים את היום במשהו חיובי, למשל לקיים שיחה עם חברה או עם מישהו מהמשפחה. חשוב לפרוק עד כמה שאפשר ולהגיע ליום החדש עם שקט יחסי והרבה אמפטיה לאלו שלא נמצאים בביתם…

בין כל המתנדבים והמתנדבות ישנם אנשים בודדים שחוזרים הביתה לבית ריק מבלי לפרוק ולדבר. לכן ציפי ואני תידי, החלטנו לערוך מעגל לנשים בודדות (אם תהיה בקשה לגברים נשמח לערוך מעגל כזה) כדי להתחבר לשמוע ולהישמע ולהתמלא מחדש. בקרוב נודיע על המעגל הראשון במקום בטוח או בזום.

שלכם, תידי וציפי