"100-0 לטובתם, וכה קשה להתרומם, לפני שהשופט ידפוק שלוש פעמים על רצפת מתינו, ויכריז עליהם כמנצחים. בנוקאאוט. אבל חייבים. חייבים. אני חייבת."
(8-10-2023, בשעה 9:55).
"יש בי דחף להתקלח, בכל רגע, לשטוף מעליי את הימים האחרונים. לישון, כדי להתעורר לבוקר חדש וטוב יותר. כל הזמן יש בי את הרצון להתחיל שוב מהתחלה. אני לא ליידי מקבת ובכל זאת הדם… גם אם לא על ידיי, עדיין דבק בי ואינו נשטף. נהרות. ימים של דם."
(9-10-2023, בשעה 7:25).
"אנחנו כאילו מעבירות זמן עד ש… לא בא בחשבון. אנחנו צריכות לחיות ולא להיות גוויות מהלכות שרק מחכות for the other shoe to drop."
(10-10-2023, 6:45).
כותבת, בוכה, כותבת, כועסת, כותבת, מיואשת
אלו מילים מתוך מחשבותיי שכתבתי בימים האחרונים, שבחרתי לשתף אתכם.
אני כותבת, בוכה, כותבת, כועסת, כותבת, מיואשת, פותחת מחברת, עוד מילים החבר הזה שלי סופג. ידעתם שיומן הוא החבר הכי טוב בעולם? הוא אף פעם לא מקניט, לא צוחק, לא מחזיר כשאתה כועס בו והוא תמיד שם, מחכה רק לי. מתי שאני רוצה, הוא מתייצב.
לא שופט את הבולשיט שאני מרעיפה עליו. הוא גם לא מפחד להיות חזק כשאני נחלשת בתוכו. היומן הזה הוא אני. לטוב, לרע, לברכה, לבטלה, לשלום ולמלחמה.
כל יומן הוא תיעוד
ימים של מלחמה. תכתבו. תכתבו כי כל יומן הוא תיעוד.
יומנה של אנה פרנק הוא מה שנותר ממנה, מהמלחמה ההיא ולא העניין פה ההנצחה של אנה הקטנה, העניין הוא שאנחנו למדנו כה רבות ממילותיה ועדיין לומדים.
תכתבו. כי אנחנו צריכים ללמוד על עצמנו. לא כעת, בעוד זמן מה. אולי לא נזכה ללמוד בעצמנו ממה שנותיר, אבל זו המורשת שלנו – כיצד אנחנו בעת הזו.
תכתבו. כי המילים הן הפרה של שתיקה לנוכח הסיוט ברחוב אלם שאופף אותנו.
לא נאלם דום.
תפתחו יומנים.
עת לתעד
עת לשחרר
עת לחבוש פצע עם מילה.
אתכם בכאב ועם מילה טובה, מילה מחבקת,
לילי
תודה לילי על המילים🙏
נאחזת במילים, מתפללת שיביאו אותנו למקום טוב יותר.
לכתוב את אומרת ואין מילים לתאר את מה שקרה פה מיום שבת.
עצב, פחד, כעס, אכזבה, יגון. סיפורים קשים ממשיכים להגיע של הזוועות שקרו וסיפורי גבורה שלא יאמנו. אנשים שחזרו מהתופת וניצלו בזכות תושייתם ו/או בעזרתם של אחרים מלמדים אותנו שיעור על הרוח שלנו כבני אדם וכישראלים. העם יודע להתלכד ברגעים קשים, לתרום, לעזור ולתמוך בכל המגזרים. מחמם את הלב ומרגש.
יש לנו עוד דרך ארוכה ואנחנו מתפללים לשלומם של השבויים והנעדרים ומקווים שיחזרו בריאים ושלוחמינו יחזרו בשלום.
ענתי… אוהבת אותך. אני מחכה לנקודה בזמן שנוכל כבר להתחיל לרפא. מרגישה כמו עומד במחבואים, שגמר לספור ומסתובב רק כדי לגלות שאין לו מושג איך להתחיל ולחפש את מי שמלפניו, מצדדיו ומאחוריו.