ההפיכה המשטרית וזעם העם • פרופ' יוסי בן ארצי, אוניברסיטת חיפה

מאז הקמתה לא ידעה מדינת ישראל סערת הפגנות ומחאות הנמשכת 3 חודשים בנושא כלשהו. אפילו ההפגנות הגדולות, בענין השילומים מגרמניה, שהגיעו לידי זריקת רימון בכנסת, גם לא הפגנות ואדי סאליב בחיפה, הפנתרים השחורים בירושלים, או ההפגנות לאחר מלחמת יום הכיפורים, נגד המלחמה בלבנון ובעד השלום עם מצרים, המחאה החברתית ומחאת ערביי ישראל מדי כמה שנים.

כל אלה עוררו ציבורים מוגדרים, לעיתים גם קונצנזוס רחב יותר, אבל מעולם לא חשו כל אלה זעם כל כך עמוק, ובעיקר לא ביטאו חרדה קיומית.

החרדה לעצם קיומה של המדינה

הפעם – המשותף הגדול למאות אלפי המוחים, ברצף כזה ובכל רחבי הארץ, הוא אכן החרדה לעצם קיומה של המדינה ולמהותה, ובמילים אחרות – לגורלם ולעתידם במדינה שאינה מושתתת על ערכי יסוד מוסכמים ובראש כולם – החירות והדמוקרטיה.

מגילת העצמאות

למרות שאין לישראל חוקה, נתפסו קובץ הערכים המגולמים בפיסקה אחת בלבד במגילת העצמאות כעין מוסכמת יסוד לקיום המשותף לציבורים מגוונים ומשוסעים כל כך במדינה:
"מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."

איזון בין שלושת הרשויות

מאחר שלא התהוותה חוקה ברת קיימא לדורות, כמו בארצות דמוקרטיות רבות בעולם, נוצר האיזון בין שלושת הרשויות המקובלות בעולם הדמוקרטי: המחוקקת, המבצעת והשופטת בעיקר באמצעות עליונות פסיקתו של בית המשפט לכל דרגיו, ובמיוחד עליונותו של בית הדין הגבוה לצדק, הבג"צ.

הבג"צ הגן בזכות זאת לא רק על הפרט, על זכויותיו, על מניעת הפגיעה בו או בציבורים שלמים שנפגעו מפעולות חקיקה ושלטון שונות, אלא יותר מכל הגן על המדינה עצמה, על ראשיה, שריה ומפקדיה.

כך הגנה מערכת המשפט על שלוחיה של ישראל בעולם

ביצורו של בית המשפט הישראלי הפך למופת למדינות רבות ולארגונים בינלאומיים.

הטיעון המרכזי של המדינה כנגד כל מהלך בין לאומי שמאיים לפגוע בה ובאזרחיה בעולם – הוא שכל עוולה המיוחסת לישראל נחקרת ונשפטת בישראל על ידי בית משפט עצמאי, חופשי ובלתי תלוי בשלטון עצמו.

כך מוגנים שלוחיה של ישראל בעולם, מפקדי הצבא, המוסד והשב"כ – ובפועל גם אזרחים רבים אחרים – מפני מעצרים ותביעות של גורמים התובעים את ישראל לפי חוקים מדינתיים שונים, אמנות בינלאומיות ועוד.

עצמאות המשפט, עליונותו ואופן פעולת הרשות השופטת בישראל, על כל החסרונות שבוודאי יש בה, היא הערובה לעצמאותה של ישראל ושל קיומה כמדינה דמוקרטית הנמנית על הקהילה הבינלאומית ושותפה לאמנות היסוד הבינלאומיות.

הסיבות לזעם הציבור

אז על מה יוצא הכעס הגדול שמזעיק המונים לרחובות מכל גווני החברה והקשת הפוליטית שלה?

על שלושה אלה:

• על עצם השינויים הכלולים בהצעות החוק.
• על אופן הובלתם הדורסני, הכוחני והבהול.
• על הכפשתו והדרתו של ציבור מפגינים שהוא הוא בעצם לוז העם, בונה המדינה והמגן עליה.

מה הם השינויים העיקריים ומה משמעותם המשפטית גרידא:

• שינוי הוועדה לבחירת שופטים: הוועדה מורכבת עתה מ-3 נציגים מטעם הממשלה, מול 6 שמייצגים את לשכת עורכי הדין והרשות השופטת, כאשר הרוב הדרוש למינוי שופט עליון הוא 7.
  ההרכב המוצע ברפורמה המשפטית כולל 7 (!) נציגים מטעם הממשלה, מול 4 נציגים שאינם מטעמה. הרוב הדרוש למינוי שופט עליון – 6 נציגי וועדה… נחשו מי ייבחר – מועמד/ת חופשי/ת או מטעם הממשלה?
  
• פסילת חוקים ופיסקת ההתגברות: כוחו של בית המשפט כיום אינו מוגבל לפסוק לפי שיקול דת ולפי מידת הסבירות של המקרה המובא בפניו.
  
  ההפיכה המשטרית מבקשת לקבוע כי כדי לפסול חוק של הכנסת תידרש החלטה פה אחד של 15 שופטי בג"ץ, דבר בלתי סביר במקרים של חילוקי דעות עקרוניים ומהותיים.
  
  אם לא די בכך, הרי שלפי ההצעת החוק החדשה, הכנסת תוכל לחוקק מחדש חוק שבג"ץ פסל, אם תשיג רוב של 61, והרי כל קואליציה (כמעט) יכולה לגייס רוב כזה לכל דבר וענין ולהפוך את הרשות המחוקקת והמבצעת הנשלטות ממילא על ידי הקואליציה כעליונה על הרשות השופטת.
  במילים אחרות: דיקטטורה של קואליציה במקרה ה'טוב' – ושל אדם אחד במקרה הרע.
  
• ביטול עילת הסבירות: שופטים לא יוכלו לפסול החלטות של הממשלה ושל רשויות מקומיות, שב"ס, צה"ל, ביטוח לאומי וכל רשות אחרת למעשה, בנימוק שהן לא סבירות.
  
  המשמעות היא שאין הגנה על הפרט, על ציבורים בעם ועל גופי המגזר השלישי מפני שרירות ליבו של השלטון/השליט.
  הדבר נכון לכל היבט של חיינו! חוקי תכנון ובניה, הגנה על הסביבה, על הטבע, על קיפוח זועק ועוד.
• שינוי סמכותם של היועצים המשפטיים: ההפיכה מציעה כי חוות דעת משפטית של היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה ובכלל, לא תחייב את הממשלה לנהוג לפיה והיא תישאר במעמד של ייעוץ בלבד.
  היועצים המשפטים ימונו על ידי השרים עצמם כעין משרת אמון, כמו מנכ"ל, ולא יזכו לעצמאות מחשבתית.

במשפט אחד ניתן לסכם את המהות המשפטית המובנת לכל בשפה פשוטה:

השינויים המוצעים יחלישו את מערכת המשפט ותיפגע ההגנה על זכויות אדם וקבוצות מיעוט, ייפגעו אורחות החיים בצורה חסרת תקנה, וייווצר שלטון דיקטטורי הלכה למעשה.

אם התוכניות האלה ,תתקבלנה ותחוקקנה תהיה לנו למעשה רק רשות אחת – ראש הממשלה, משום שבית המשפט יחדל למלא את תפקידו בחברה דמוקרטית, ואת מקומו תתפוס עריצות השלטון, כולל החלטות כגון: אי קיום בחירות!

המשמעות של הפגיעה בעצמאות ובעליונות המשפט בישראל:

קשה להגזים במשמעות השלילית של השינויים האלה.
אין כמעט תחום אחד שלא ייפגע אנושות מהמהלך בו תיתפס ישראל כמדינה לא דמוקרטית על ידי תושביה הם ועל ידי העם היהודי ואומות העולם.

ראשית, השינויים האלה יחולל קרע בלתי ניתן לאיחוי בחברה הישראלית והחוסן החברתי שלה ייפגע אנושות. חוסן פנימי הוא הערובה גם לעוצמה החיצונית, הוא לוז האגוז שמעליו מתרקמת קליפתו. צבא חזק יכול להגן על מדינה רק אם חוסנה הפנימי שומר על עוצמתו – אחרת יקרוס גם הוא פנימה.

הערך העליון עליו מושתתת ההסכמה החברתית בישראל, הם אותם ערכי מגילת העצמאות דלעיל – הוא היותה מדינה חופשית ודמוקרטית, המוגנת על ידי מערכת משפט עצמאית ובלתי תלויה.

התחושה הקשה המלווה את ריבואות המפגינים, המגיעים מכל שכבות החברה ומגזריה, היא שערך יסוד זה, בלעדיו לא נוכל להתקיים ולחיות כאן – עומד בסכנה ונתון יהיה למשיסת ליבם של שרים וחכ"ים קיצוניים, המתעלמים מכל תמרורי האזהרה בזחיחות דעת מופרכת ומנותקת מציאות מובילים אותנו ביגון שאולה, ושסדר יום של מיעוט זה הוא שיכריע את אורחות חייו של הרוב.

הבריחה מישראל

הקרע הזה, והתחושה שכאן לא מקומנו, יגרום לבריחתם של יוצרים, חוקרים, מדענים, רופאים, מהנדסים, הייטקיסטים, יזמים וכל שאר בוניה של העוצמה הישראלית – לנטישת כוחות שכל ישותם מבוססת על חירות, שוויון וחופש לכל סוגיו: דיבור, תנועה, יצירה , ביטוי אמנותי ואחר. המשבר הצפוי מתנועת הגירה כזו יהיה עצום מכל נקודת מבט של בטחון לאומי.

חמור יהיה גם מצבה של ישראל בקרב העם היהודי בתבל:

ישראל מגדירה עצמה כמדינת העם היהודי, וכל קימומה בא להצלת היהודי מגורלו בגולה במשך מאות בשנים.

אמנם יש סתירה בעצם ההגדרה של המדינה הדמוקרטית, כמדינה של עם אחד, שיש לו זהות כפולה-לאומית ודתית, אבל לפשרה כזו יש הסכמה רחבה, ולכן אנו חיים עם האוקסימורון 'יהודית ודמוקרטית' ומוכיחים שזה אפשרי, כל עוד יישמר המרכיב הדמוקרטי שמבוסס על הפרדת רשויות ועליונות זו השופטת.

העם היהודי בתפוצות, התומך בצורה בלתי מסויגת בישראל, יפסיק את תמיכתו האוטומטית, לא יוכל להזדהות איתה, לא יפעל למענה בכל מדינות המערב, כדי להגן עליה ויפסיק לראות בה את בבת עינו ומקור גאוותו.

תיפגע תמיכתו הכלכלית, המדינית והמוסרית גם יחד – והוא לא ירצה לראות בה יעד ומושא חפץ. נאומה החריג וחוצב הלהבות של ראש ועד הקהילות באיטליה מוכיח כי אנחנו כבר שם.

אובדן ההגנה של ארה"ב ושאר מדינות המערב:

מדינות אירופה, יחדלו מלהכיר בה כמדינה דמוקרטית. בסיס השיתוף והתמיכה איננו גיאו-אסטרטגי בלבד. הוא מושתת על עולם ערכים משותף שהעליון בו הוא הדמוקרטיה על כל היבטיה.

ישראל לא תוכל לצפות שארה"ב, שעצם קיומה מבוסס על ערך החופש, החירות והחוקה היא הדבר עליו נשבעים תושביה וחייליה, תמשיך ותגן עליה באופן אוטומטי באו"ם, בבית המשפט הבי"ל בהאג, בארגונים בי"ל אחרים, ואפילו לא במאבק מול איראן. ללא כל אלה ישראל תהפוך למדינה נטולת מעצמה תומכת – עקרון יסוד בתורת הבטחון הלאומי של ישראל מרגע הקמתה!

במילים אחרות, הממשלה והעומד בראשה מהווים למעשה סכנה לבטחון הלאומי של ישראל על כל מרכיביו של המונח. וכל זאת – בשל רצונם בהפיכה שלטונית שתאפשר להם לעשות ככל העולה על נפשם ולהביא לסופה של הדמוקרטיה באמצעות שינויים חוקתיים שיפרקו את ישראל מערכיה הבסיסיים והמוסכמים.

ומה רצונם האמיתי של מחוללי ההפיכה?

גם על כך יוצא זעמו של הציבור הרחב, שכן הוא מבין כי לא רק החלשת בית המשפט היא המניע האמיתי להפיכה, ולא רק 'נקמה' בבג"צ, אלא שיש למרכיבי הקואליציה הנוכחית סדר יום עתידי לגבי אופייה ומהותה של מדינת ישראל.

מאחר שעליונות המשפט היא השכבה המגינה על המהות המוסכמת של ישראל, אז המהלך הראשון הוא באמת פגיעה בעליונות המשפט, ויצירת מצע חופשי לפעולה להגשמת מטרות מרחיקות לכת יותר מהחלשת בית המשפט.

המהות האמיתית אליה חותרים חלק ממרכיבי הקואליציה היא הפיכתה של ישראל למדינת הלכה המובלת על ידי תקנות וחוקים הנובעים מהעולם הרבני ומחוקי הדת שייקבעו על ידי רבנים לסוגיהם, והחלק השני של הקואליציה חותר להנצחת המצב בשטחי יו"ש ובלימת כל ניסיון לפתרון מדיני של סוגיית היחסים עם העם הפלסטיני.

אנשי הליכוד

בין החרדים, החותרים למדינת הלכה ושימור נבערותם של בוחריהם ובין קיצוני המתנחלים המאמינים במדינת אפרטהייד בשטחים, שני יסודות לא ציוניים ולא דמוקרטיים מעצם מהותם, נמצאים אנשי הליכוד – מפלגה ציונית שורשית, שרבים מתומכיה מצטרפים מדי יום למחאה הגדולה ברחובות שכן לא להפיכה שלטונית זו נישאו עינם כאשר הצביעו עבורה.

אנשי הליכוד לכודים בצבת נוראה של היותם חלק מהרקמה החברתית של המחאה – בד בבד עם רצונם להגן על שלטונם הפוליטי שמושג רק בעזרת הגופים הלא ציוניים והלא דמוקרטיים השותפים להם בשלטון הזה. גם הם לא היו רוצים במדינת הלכה, ואפילו לא בהנצחת המצב בשטחים בתצורתו הנוכחית, אבל הם במלכוד שרק מנהיגים אמיצים מתוכם יוכלו לחלצם ממנו. בינתיים אין כאלה, למרבה הכלימה.

ולמה המחאה כל כך זועמת?

ואם לשוב לתחילת הדברים, הרי שהמחאה הנוכחית עוצמתית כל כך, נמשכת זמן רב כל כך, כרוכה בזעם עצור ובגיוון של עשרות גופים ועמותות, לא אחידה ולא מונהגת על ידי גורם פוליטי, רק משום שהציבור חש בחושיו החדים לא רק את המשמעויות המשפטיות, המדיניות, הכלכליות והחברתיות של ההפיכה, אלא מבין היטב את סדר היום הצפוי בעקבותיה, והוא מרגיש כאילו חייו הולכים ונתלשים מהקרקע הבטוחה עליה התנהלו עד כה, ומה גודל האסון שיבוא על ישראל כדי עצם קיומה הפיזי.

תחושות כאלה לא היו בישראל, אפילו בארוכה שבמלחמות, מלחמת הקוממיות שנמשכה שנה וחצי, אפילו לא במלחמה הנוראה ב 1973. אז וגם אז, ידע הציבור כי יהיה קשה וכי רבים לא יזכו לראות את קץ המלחמות, אבל ישראל תנצח ותיבנה ותקומם בכל פעם מחדש.

זאת הפעם, עומד הציבור בפני הקשה במלחמות שידענו, מלחמה על מהותה ודמותה של המדינה בה הוא רוצה לחיות ולהיות גאה שהוא נמנה עליה.

ועל כל אלה, נוסף זעם בלתי ניתן להסבר גם מבחינה אחרת, הנובע מהיחס כלפיו מצד השרים, הח"כים ודברי הקואליציה. הכפשתו כציבור נלעג של אנרכיסטים, סרבנים, 'שמאלנים', ואפילו 'טרוריסטים', מוציאה ממנו אמוציות כעס וזעם שרק מגייסות יותר ויותר שכבות לשורותיו.

אזרחים נאמנים ושומרי חוק

כל מי שמשתתף במחאה יודע ורואה מסביבו את מדינת ישראל ואת החברה הישראלית במיטבה. ציבור של מתגייסים, מתנדבים, לוחמים, חולמים ובונים, אזרחים נאמנים ושומרי חוק, שמעשה ידם האישי היה ועדיין מייצר את החוסן הכלכלי, הצבאי והמדיני של ישראל, בכל שטחי החיים.

זהו ציבור שלא מוכן שקואליציה של עבריינים, מושחתים, קיצוניים, משתמטים מגיוס ולא יצרנים, יגדירו אותו בהגדרות האלה. והפעם הוא אכן לא שותק יותר, ונראה שימשיך להילחם על המדינה אותה בנה עבור בניו ונכדיו, ולמען העם היהודי לדורותיו. הוא לא יחדל עד שתכונן אמנה חברתית חדשה המושתת על חוקה איתנה, המבטיחה את אופייה של ישראל כמדינה דמוקרטית וכחלק מאומות העולם הנאור, החופשי, ואת עליונות המשפט ושופטיו.

נקודת אל חזור

בכאב גדול יש להביט נכוחה ולהבין שאנחנו קרובים לרגע שהוא נקודת אל חזור – הרגע שבו הרמטכ"ל, המפכ"ל, ראשי המוסד והשב"כ, ראשי הרשויות המקומיות וכל אדם יידרש להכרעה בלתי אפשרית: למי הוא מציית?

הממשלה תחליט החלטה, בג"צ יפסול, הממשלה "תתגבר" עליו בעזרת רוב זעום אם בכלל, ואז את קולו של מי נכבד?
זהו הפחד האמיתי שקורע את הציבור, שמאיים על קיומנו ושמעורר את החרדות והזעם המופגן בחוצות.

אלוהים, אם יש, נצור את מדינת ישראל!