מה בוער? יומנו של תל אביבי בחיפה ○ 'הגברת מתחנת החלל' • חיים קפון

• מוקדש לחברי האהוב, שלום זמירין ז"ל, מעמודי התווך של העיתונות המקומית בחיפה. מאז לכתו, תשעה קבין של חכמה ושנינות נילקחו מהעולם.

חיפה בעידן החלל

מיד לכשנודע שגברת סמנתה כריסטופורטי, אסטרונאוטית מאיטליה, צילמה את עירנו כפי שהיא משתקפת מבעד לחלונות תחנת החלל הבינלאומית, העיר חיפה צהלה ושמחה, שכן לא בכל יום זוכה העיר להיות מצולמת מהחלל, ועוד בלילה, שעות בהן היא נראית פוטוגנית במיוחד. רק החום הכבד וההכנות לחגים, מנעו מתושבי העיר העולצים, לצאת במחולות ברחובות הלוהטים ולהודות קבל עם ועולם לאותה סמנתה כריסטופורטי על שזיכתה אותנו בכבוד העצום והרב הזה ועל שבנו בחרה מכל הערים. בערך. למה בערך? כיוון שכבר היתה בסביבה, נאלצה האסטרונאוטית לצלם גם את תל אביב, אבל ניכר בצילום שהוא נעשה בחוסר חשק מוחלט ורק על מנת לצאת ידי חובה.

ממבט בתצלומים, גם הציניקן הגדול ביותר יאלץ להודות שחיפה יפה הרבה יותר, ואף תושביה מאירי פנים וחביבים בהרבה מתושבי תל אביב, גם אם עובדה זו אינה באה לידי ביטוי בצילום… זאת ועוד, מספרים מקורות יודעי דבר, כבר ביום שנכנסה ידידתנו בת ארץ המגף לתחנת החלל, שמה לה למטרה לצלם את חיפה. יש כאלו שהיו רוצים לצלם את הדלתה של הנילוס, אחרים מן הסתם היו משתוקקים לצלם את חומת סין, אבל בליבה של סמנתה בערה רק תשוקה אחת: לצלם את חיפה. וכך אכן עשתה וזכתה להכרת תודה מכל תושבי העיר ואפילו מחלק מהתושבים המתגוררים בקריות.

מסדרונות השלטון המקומי היו למרקחה. פרנסי העיר התכנסו לכינוס דחוף שלא מן המניין, הזמינו בורקס ומים בטעמים, ודנו שעות ארוכות כיצד להביע את הכרת התודה העמוקה לגברת מתחנת החלל על הכבוד הגדול שהעניקה לעירנו. האחד הציע לתת לה אזרחות כבוד של חיפה, אבל נתקל בהתנגדות חריפה של נציג הגזברות שטען שהדבר כרוך בהוצאות כבדות. האחר הציע לקרוא רחוב על שמה, או לפחות מדרגות, או כיכרונת, אי תנועה אולי?

כל אחת מההצעות נדחתה מסיבות תקציביות, כמו גם ההצעה להעניק לה פרס כספי, הצעה שהעלתה את חמת נציג הגזברות שפניו האדימו מזעם. לבסוף הוחלט להכין תעודת הוקרה יפה ולשלוח אותה לגברת כריסטופורטי באיטליה. ההצעה לצרף זר פרחים לתעודת ההוקרה נדחתה על הסף. "תעודת הוקרה זה מספיק" סיכמו המשתתפים, ניערו את פירורי הבורקס מחולצתם, ונעלו את הישיבה.

על רגליים חיפאיות וטופוגרפיה

כולם מכירים את האמירה "פורנוגרפיה היא ענין של גיאוגרפיה" ומאז ששבתי לעירי ההררית, אני רוצה להוסיף את המושג "טופוגרפיה" שכן יש לה תפקיד ראשי בגיאוגרפיה העירונית (לפורנוגרפיה טרם הספיקותי להתפנות, לצערי).

עוד בשירותי הצבאי, שאירע לפני עידן ועידנים, יצא שמען של בנות חיפה לתפארה. ולא בכדי. יודעי דבר וחובבי חיפאיות נהגו לספר שאין בכל עולמנו, קל וחומר בארצנו הקטנטונת, רגליים יפות וחטובות יותר מרגלי החיפאית המצויה. יכולה היתה אותה חיפאית להיות בעלת מראה לא מצודד במיוחד, בעלת אופי קנטרני, או כל פגם מהותי אחר, אך למרות כל זאת, רגליה החטובות לתלפיות משכו מחזרים מכל קצות הקשת הפוליטית. ימין ושמאל, שחורים ולבנים, נמוכים וגבוהים, שמנים ורזים, צמחונים וטבעונים, יפים וכעורים, עשירים ועניים: כולם נפלו שדודים למרגלות הרגלים החיפאיות. כל מי שהתמזל מזלו ובא במגע קרוב איתן, שוב לא יכול היה להתפשר על סתם רגל, תהה זו פתח תיקוואית או נהריינית.

תיאוריות רבות נקשרו בדבר הסיבות לעובדה זו: יש שטענו שאוויר הכרמל הוא האחראי, אחרים האמינו שאיכות המים היא זו התורמת לחיטוב הרגליים, ויש אף שהרחיקו לכת ותלו את האחריות בשיעורי ספורט אינטנסיביים הנהוגים בבתי הספר בעיר.

החיפאים שביננו נהגו להחליף חיוך, כיוון שכבר אז ידענו שהסיבה האמיתית לרגליהן החטובות של בנות חיפה בטווח הגילאים 8-80 היא הטופוגרפיה והעובדה שכמעט כל הליכה ברגל משולה לאימון במכון כושר.

ישבתי על מרפסתי ביום הכיפורים וצפיתי ברחובות התלולים הנשקפים ממנה ובעשרות האנשים המטפסים במעלה הרחוב, ובילדים הצעירים המדוושים בעליות הקשות: כולם מפתחים סיבולת לב ריאה ורגליים חטובות לתפארת מדינת ישראל.

בעתיד הקרוב – נחזור לעבר

כאילו לא די לנו בשפת הקיצורים הצה"לית שהביאה עלינו את המג"ד והפצ"ר, הכתב"מ והבלת"ם, הפז"מ והבקו"ם ועוד עשרות מושגים שלמרביתנו אין צל צילו של מושג מה פירושם. (מי באמת יודע מה פירוש ראשי התיבות מבד"ק? או תרג"ד?) ועל כל אלו באה התקשורת ומוסיפה אף היא שמן למדורת השיח החדש: "קו רוחב 23" (איפה זה? מה זה?) או "חבל בנימין" (מי שיודע איפה זה בדיוק – שיקום) שלא נדבר על מילים כמו "חיסול" סיכול" ו"נטרול". הבה נודה על האמת: איש אינו יודע להסביר בדיוק מה ההבדל ביניהם.

כאילו לא די לנו באלו, באים ילדינו ונכדינו ושולחים לנו הודעות ווטסאפ עם מעט מאוד מילים ואותיות והרבה מאוד אייקונים של פרצופים שמחים ועצובים, בוכים וצוחקים, לבבות קטנים וגדולים, ידיים בשלל תנוחות וגוונים – ואנו, בני הדור שכבר זקוקים למשקפי קריאה – לא בדיוק מבינים את ההבדל בין שלל הבעות הפנים של אותם פרצופים. במקום לכתוב, מסתפק הדור הצעיר וגם הפחות צעיר, במשלוח פרצופים וסימנים ואייקונים. וכך אנחנו חוזרים לעבר, שכן זו בדיוק המהות של ההירוגליפים המצריים של לפני 4000 שנה, ואם תמשך מגמה זו של רידוד השפה והתגברות השימוש בסמלים, בסימנים ובצורות, במקום במילים ומשפטים – הרי שאנו דוהרים במהירות לעברו של העבר.

פרנץ קפקא – אילן גבוה

מספרים על פרנץ קפקא – אותו יוצר החביב עלי שהוזכר כבר באחד או יותר מהטורים החיפאיים שלי – שהיה כותב סיפור בלילה אחד. בשעות היום היה נאלץ לעבוד לפרנסתו כפקיד במשרד לרישום פטנטים. בימים החופשיים שלו היה רובץ חסר מעש ומספר לסובבים אותו שאינו מסוגל לכתוב ולו מילה אחת. אני מרשה לעצמי להתלות באילן גבוה ולהודות שאני מזדהה עם מחציתו של הסיפור: גם אני רובץ לעיתים על הספה ימים שלמים מבלי לכתוב אפילו אות אחת, ואפילו ייסורי מצפון אין לי.