לא במחוזותינו • סיפור קצר • אהד שפרן

המורה ג'ודי מוסנזון לימדה אנגלית בבית ספר הבונים בקרית ביאליק.
ג'ודי חיבבה אותי מאוד והיתה ביננו מערכת יחסים יפה.
היא לא ציפתה ממני ללמוד אנגלית ואני בתמורה לא הפרעתי לכיתה ללמוד.
זה לא היה כך מאז ומתמיד אלא יותר כמו תהליך שעברנו יחד.

המסע שלנו התחיל בתחילת השנה, כשיריתי גומייה בדנה קמינסקי בזמן שג'ודי לימדה "פרנזט-פרזנטיב", או משהו בסגנון.
קמינסקי התחילה לצרוח, החזיקה את האוזן ויבבה שהיא בטוח הפכה לחירשת באוזן שמאל.
ג'ודי הסתובבה חמורת סבר.
באצבעות שמנמנות סידרה את תספורת הקארה שלה ופסעה בשקט בין הילקוטים בתקתוק נעלי עקב אדומות וצוואר זקוף.
בידיים שלובות מאחורי הגב, התקרבה לתלמידים החלביים שביננו וניסתה לעודד הפללה.
אבל לא השארתי סימן ורמז, זאת הייתה עבודת חיסול נקייה.

ג'ודי העבירה אצבע מאשימה אל עבר כל אחד מהתלמידים ואמרה במבטא אנגלי כבד "דברים כאלה, לא במחוזותינו!"
לא יכולתי להתאפק ועשיתי חיקוי מושלם של ה ״לא במחוזותינו".
החיקוי היה כל כך מדויק עד שבסוף היום כל בית הספר נדבק בו.
אפילו המורה אמנון הידוע בכינויו " אמנון דו-שן”, אמר בשיעור חקלאות "לא במחוזותינו", רק בלי מבטא ה"פאסיב-אגרסיב" של ג'ודי.

במרחב הכיתתי ג'ודי לא ויתרה לי, אבל בקרב שכזה לא היה לה סיכוי מול נשק יום הדין שלי, ידעתי להצחיק את הכיתה מתי שרציתי.
העניין החמיר כשהילדים התחילו לדבר בינם לבין עצמם במבטא אנגלי, ״לא במחוזותינו״ סטייל.

ג'ודי היתה הראשונה להתעשת והציעה לי הצעה.
"אתה תהיה לי העוזר האישית שלי, מה אומרת על זה?"
היא הפכה אותי לאחראי טלוויזיה ואני חתמתי במקום.

ביום שני בשעה 10:45, הגעתי כמו שעון מצויד במפתח הנכון לחדר השרת.
כמו בכל יום שני בחודש האחרון, הוצאתי בשיא הזהירות, טלוויזיה שחור-לבן בגודל של מדיח כלים.
בלטו ממנה כפתורי תחנות שחורים ועגולים שתמיד דמיינתי איך אני מניח עליהן אצבעות, עוצם עיניים ומכוונן.
היה לה למטה כפתור, כמו כיפה קטנטנה, קודש הקודשים, לקביעת סוג השידור.
ילדים בני גילי לא דמיינו בכלל לגעת בו.
מעליה היתה מונחת אנטנה מסולסלת ועדינה, כמו כתר.
הייתי מוליך את המלכה בזהירות וכל הילדים היו מפנים לנו את הדרך.
הטלוויזיה הכבדה עמדה על מבנה ברזל גבוה, מעין סוכת מציל על גלגלים.
הייתי נוהג אותה במומחיות ומתגלגל דרך המסדרון הצר ופונה לרחבת לוח המודעות.
בפניות החדות העגלה הגבוהה הייתה מנסה להתגלגל בקשת רחבה יותר, אבל הייתי לוקח את הסטייה בחשבון ומתקן אותה חזרה למסלול תוך כדי תנועה.
משם החלקנו קצת יותר מהר לאורך המרפסת עד לשרותי הבנות.
שם האטתי ופניתי בחדות שמאלה עד לכיתה ה׳-1, שם המתינו לנו כולם, בקוצר רוח ותרועות.

היה לוקח למלכה כמה דקות להתחמם ובשעה 11:00 התחיל שידור התוכנית "גבי ודבי".
חצי שעה של תענוג, חצי שעה של מסך בזמן בית ספר, מי היה מאמין?

את הדרך חזרה עשיתי קצת אחרת.
ג'ודי הייתה מנתקת את החשמל וניר היה עוזר לי להחזיר את המלכה למקום, לפני שתתחיל ההפסקה.
לפעמים הייתי יושב על קצה סוכת המציל כשניר נוהג אותנו.
הייתה גם האופציה שבה ניר שוכב כמו סופרמן על העגלה ואני רץ איתה במסדרונות הריקים, מסובב אותנו לכל הכיוונים ומציל את המצב ברגע האחרון.

באותו יום ניר דחף ואני נאחזתי במשקוף העגלה הגבוהה.
שיכור מאדרנלין, נותן לשתי רגלי להיגרר על הרצפה.
לא שמתי לב כשאחד השרוכים נתפס בגלגל הקדמי, העגלה נעצרה במקום ואני עפתי קדימה.

הטלוויזיה שפשפה לי את הראש ומשם התרסקה אל הרצפה, המשיכה עד תחתית רחבת המדרגות והתפוצצה על דופן הקיר.
התיישבתי על הרצפה, השרוך שלי עדיין תפוס בגלגל העגלה ובית הספר מסתובב סביבי.
באותו הרגע נשמע הצלצול והמוני ילדים פרצו החוצה, לא מאמינים שהפסידו ב 15 שניות את השידור החי.

בחדר האחות, לגמתי תה מתוק בזמן שהאחות שוחחה עם אמא שלי בטלפון. דקה אחר כך הקאתי את התה על המשקל שלה ומיד אחריו את הסנדוויץ' טונה מארוחת העשר.

אמא הגיעה ממפעל הטקסטיל "אתא" די מהר.

היא קשרה את האופניים שלה לגדר בית הספר ונסענו במונית לבית החולים רמב"ם.
את בית החולים כבר הכרתי די טוב, כל מה שעניין אותי נמצא בדוכן הבייגלה שומשום, איתו תמיד פיצו אותי בסוף, אחרי התפרים, הזריקה או הגבס.
אבל לא מצאו כלום ברנטגן וגם לא בבדיקת הראיה.
נגעתי באף וקפצתי יפה על רגל אחת.
הרופא התעקש להבין איך בדיוק ואיפה הטלוויזיה פגעה לי בראש.
הם דיברו ביניהם בכל מיני מילים מסובכות בשפה של ג'ודי, השכיבו אותי על המיטה ומיששו לי את הבטן.

"תפשילי לו את המכנסיים" אמר הרופא לאחות שעמדה ליד אמא שלי, "קודם נעליים" הוא הוסיף.
באותו רגע התיישבתי על המיטה.
הסתכלתי על הרופא, על אמא שלי ועל הנעל שלי, זאת עם השרוך הקרוע.
כבר שבוע שלם שאני לא חולץ נעלים, ישן איתן.
ככה, בלי שאמא תדע.
לישון בחורף עם בגדים ונעליים, זאת מלכות, זאת ליגה לאומית.
אני חוסך המון זמן ומתענג לי מתחת לשמיכה על הדקות האחרונות של הלילה, חולם את כל הסופים המופלאים של החלומות הכי טובים.

יש רק עניין אחד…

הסירחון שם כל כך גדול ומזעזע, עד שאי אפשר שיצא לאוויר העולם, זה יסגיר אותי.
"תורידי לו אותם" פקד הרופא על אחות שהתקרבה.
כיווצתי חזק את אצבעות הרגליים ששחו בעיסה הדביקה של מיץ הגרביים.
"לא מורידה" רשפתי לכיוונה והתיישבתי על המיטה.

הרופא איבד קצת סבלנות.

הוא אמר לאמא שלי משהו באנגלית וכבר אחז בשרוך הנעל.
תפסתי לו את היד וצעקתי בעברית צחה
"דברים כאלה, לא במחוזותינו!"