אם באמסטרדם – למה לא בחיפה? • הסיפור שסיפרה לי קליש והקשר לנחל סעדיה

בעקבות הסיפור שסיפרה לי עינת קליש – ביקור ב"גז פבריק" אמסטרדם

בספטמבר 2016 טסתי לאמסטרדם לביקור בן שבוע. לא תקופה תיירותית לוהטת אלא סתיו כמעט חורפי שמשכיח לכמה ימים את דמדומיו האכזריים של אוגוסט בישראל. תמיד כיף באמסטרדם. היא יפה, נעימה, מתחדשת ומסבירת פנים. בימים הראשונים טיילתי ברחובות העיר במסלול אקראי כדי לספוג את מה שהעיר מציעה ואז נזכרתי בסיפור של עינת קליש רותם על גז פאבריק באמסטרדם. הסיפור המרגש שסיפרה לי כשהכרנו בשנת 2010: איך חזתה במו עיניה כיצד משקמים אזור תעשייתי שנדמה כי מעשי ידי האדם הרסו אותו לנצח בזיהום רעיל שהמית את כל הטבע והחיים שבו.

הנסיעה לפארק תרבות במפעל הגז המערבי באמסטרדם

על שלט תחנת אוטובוס 121 בתחנה המרכזית באמסטרדם היה כתוב היעד: Culture Park Westergasfabriek (פארק תרבות מפעל הגז המערבי). עליתי והתיישבתי, הנהג הכריז משהו בהולנדית והאוטובוס יצא לדרך. חלפנו על פני אזורי מגורים נעימים וירוקים למראה, עד שלאחר 25 דקות אמר לי הנהג שהגעתי ליעדי.

ירדתי בתחנה ועמדתי על מדרכה ליד כביש רחב ידיים וריק מאדם, לצידו תעלת מים בה זורם נהר, ממול בתים נקיי קווים – שונים מהאדריכלות הציורית של אמסטרדם. היו אלו שעות אחר הצהריים והאור החל להתעמעם. קצת לפני שמסתיים היום, בשעה בה חוזרים הביתה לארוחת הערב והתכנסות בבתים. המרחב היה אינסופי, ירוק ופסטורלי, מוקף בחורשות עצים המתנוססים מעל שבילי הליכה ואופניים. התחלתי ללכת בשביל וחציתי את תעלת המים. מעברה השני השתרע אזור רחב ידיים ובו מבנים ישנים ויפים מלבנים בצבע ארגמן חום עם גגות מתכת כהה. ניכר היה שנבנו לפי שנים רבות מאוד.

מחוץ למבנים עמדו אנשים ופרקו ציוד הגברה. המשכתי ללכת במקום שנראה כמו אזור חביב ונעים. אפשר היה לראות את פשטות החיים במקום נעים ויפה, ירוק, מוקף תעלות מים מכל עבר, המתחברות לאגם בו שוחים דגים וחיות נהר, חבצלות וצמחי מים צומחים בו. מבנים ישנים ויפים אשר בחלקם  מתקיימות הופעות, בתי קפה קטנים, מרכז אמנות, מגרשי משחקים וילדים משחקים בהם. ניסיתי לדמיין את המציאות שהיתה במקום לפני כן, ממה זה צמח ומה קרה בגלגול הנוכחי. חשבתי אודות האזורים האפלים והמזוהמים של מפרץ חיפה ואיך הם יכולים לעבור מטמורפוזה כזו. 

על פני חלפו אנשים שעסקו בריצה, רכיבת אופניים, טיילו עם הכלבים והילדים. הכל נראה פסטורלי. האוויר היה נעים, טעים וצח. הרחק באופק התמרו טבעות עשן לבנות ממבנה תעשייתי והזכירו לי את המפגש הכל כך חיפאי, גם מהנקודות היפות ביותר.

הסיפור של גז פבריק: ממפעל גז ואזור מזוהם לפארק תרבות ומגורים

במקום ניצבו שלטים שסיפרו בקצרה כי במקום שכן מהעשורים האחרונים של המאה ה-19 מפעל גז שסיפק את צרכי התאורה של אמסטרדם. המקום נסגר סופית בשנת 1967 ונשאר בשממונו בעיקר משום שהיה מזוהם קשות ורעיל לבני אדם.

המחשבות של עיריית אמסטרדם על שיקומו של המקום החלו משנות ה-80 של המאה ה-20. בשנות ה-90 מועצת המחוז של ווסטרפארק לקחה אחריות על השיקום וההתמודדות בכל ההיבטים: טיפול בזיהום הקשה, יצירת חזון למקום עם ייעודי שימוש חדשים, תכנון הפארק, ומעל הכל – גיוס כסף רב למימון הפרוייקט המורכב. אז יצא הפרוייקט לדרך.

בשנת 2003 המקום נפתח מחדש לאחר שיקום עמוק ומרפא, כשהוא ממותג מחדש כפארק תרבות בשם: "Culture Park Westergasfabriek". אפילו השם הבעייתי: ״מפעל גאז״ נשאר חלק מהמקום. אולי כדי לומר ״היכן שמקלקלים תאמין שאפשר גם לתקן.״ (את זה אמר הרבי מברסלב וזו אמירה שחובה לאמץ על מי שמקדם או מקדמת חזון של שינוי לטובה).

לעמוד בפארק באמסטרדם ולחשוב על אזור התעשיה שליד קרית חיים

כשעמדתי במקום וחשבתי על הסיפורים ששמעתי מעינת קליש רותם, לא יכולתי שלא לחשוב על פרצי הטבע במקומות בלתי צפויים וחורשות האקליפטוסים השורדות בעקשנות באזורי התעשייה היותר קשים של מפרץ חיפה. על הערבוב הבלתי נתפס שמתקיים בואכה קרית חיים ליד האצטדיון: מפעלים קטנים ומבנים נטושים שהיו פעם בתי מלאכה וגוועו בתוך האבק, הזוהמה, ההזנחה העמוקה והריחות הקשים של המפעלים המזהמים העוטפים חנויות מזון ומרכזי קניות שנראים כמו טלאי נוצץ ומודבק על העליבות השוררת במקום. על החורשות המקיפות את המבנים של מרכז מגדלאור, גולשות אל תוך רחוב בן צבי ומקיפות את השיכונים המרופטים שבו. על הטבע העקשן והנצחי, ועלינו, אלו שבחוסר הבנה וחוסר חזון פוגעים בו לרעתנו.

המאבק למען נחל סעדיה שלנו בחיפה

המחשבות והמראות צפו בי כשעמדתי ביום שבת בצ׳קפוסט יחד עם נכדתי דניאלה ועם הציבור המוחה נגד ההרס הצפוי בנחל סעדיה, כאשר יוקם בו פארק ההייטק המתוכנן ובעת הזו מושלכות בו באופן קבוע ערימות פסולת, צמחיה טבעית נכרתת ומושמדת ומוזרמים אליו שפכים. אריק דרובוט, מוביל המאבק, דיבר על ההרס הבלתי נתפס שצפוי למקום כל כך טבעי ונדיר בהשרדות באזור הבעייתי של מפרץ חיפה המזוהם. הרוח היבשה הביאה עימה את הריחות הרעים של המפעלים מסביב וחידדה את טרגדיית המיקום של אוצר הטבע הזה בתוך מרחב עצום של זיהום. אני חשבתי על הגאז פבריק באמסטרדם שהיה במצב קשה הרבה יותר, אבל היו בעיריית אמסטרדם אנשים בעלי חזון ורצון להפוך את המציאות הרעה לטובה והם הצליחו.

במקום לשקם את מה שהרסו בעבר, אפשר להציל את הקיים ולצמוח משם

בראשות העירייה שלנו עומדת מי שמספרת  אודות גאז פבריק כמקרה מכונן התודעה שלה לשיקום ערים תעשייתיות שדעכו, אבל למרות הפניות והתחנונים לא פועלת כדי להציל בחיפה את הנחל הנקי ואת החי והצומח בו, לא טורחת לנצל את ההזדמנות שציבור גדול יתמוך בצעדיה ויעמוד לצידה אם תשכיל לפעול למען המקום והנחל. 

כשהוצג מפרץ החדשנות, קליש דיברה על מרבצי מים זמינים שיזרמו בתעלות בין הבתים שייבנו במקום ושזו תהיה "ונציה של חיפה". 

בשבת עמדנו מול נחל חי, נקי, זורם ומלא חיים שהוא לא ונציה, לא אמסטרדם, אלא גירסה מקומית בשם נחל סעדיה. לא צריך לגלות אותו ולהמציא לו הקבלה מאירופה. הוא כאן והוא יכול להיות פארק ירוק ומדהים לרווחת התושבים ומנוע להתחדשות של אזור תעשייתי שדעך.

שעת הכושר להוכיח מנהיגות בפרויקט שימור נחל סעדיה

אולי צריך לפנות לראש עיריית אמסטרדם של אותה תקופה ולמר אברט וורהאגן, המתכנן ומוביל הפרויקט של גז פאבריק, שיסבירו לעינת קליש רותם כיצד נחל סעדיה הוא הגרסה המקומית לסיפור שיקום פארק גז פבריק שהיא סיפרה, בגללו חלמה להיות ראש עיריית חיפה כדי ליישם בה את תובנותיה ועכשיו תורה להוכיח שהיא גם יכולה לעשות.

לא באמסטרדם, ציריך או ברלין. זה יכול לקרות כאן, בעיר שלנו שהיא כעת ראש העירייה שלה.