פרויקט מנהרות הכרמל היה ועודנו, ככלל, נושא שנוי במחלוקת. מהיבטים סביבתיים וחברתיים ועד המחיר המרקיע מחודש לחודש, עדיין מדובר בנושא תוסס גם כחמש שנים לאחר פתיחת המנהרות לציבור הרחב.
יהיה זה נכון להקדיש כתבה שלמה לנושא, למבט רטרוספקטיבי על הפרויקט לאחר מעשה, תוך ניתוח כלל ההיבטים הרלוונטיים. ובמעמד זה אני מכריז על התחייבותי לפרסם כתבה מעמיקה שכזו בעניין בקרוב. ובינתיים, אני מזמין אתכם לצפות בסרטון שצילמתי וערכתי על מחלף נווה שאנן של מנהרות הכרמל הידוע בכינויו המליצי בקרב חוגי האדריכלים והמתכננים בעיר בתור "מחלף הספגטי." אתם יכולים לנחש מדוע בעצמכם.
"סתם התנגדת למינהרות. אני נוסע בהן ומאד מרוצה". זאת אני שומע גם מטובי ידידי, כאילו זה המבחן של המינהרות, אם הם מרוצים או לא.
אולם ההתנגדות שלי היתה מסיבות אחרות לגמרי. למשל, הצעתי כבר אז לתכנן מראש את המינהרות לרכבת ולא לרכב פרטי. סברתי כי תהא זו טעות, בשילהי המילניום, לקדם פרוייקט המעודד שימוש ברכב פרטי. מינהרה לרכבת היתה משחררת אותנו מהעונש של הכפלת וחישמול מסילת החוף והנצחת הנתק בין חיפה לחופיה. צפיתי מראש גם את בעיית התימחור, הגורמת כעת להתייקרויות תכופות של אגרת הנסיעה במינהרות, ומחייבת את הממשלה לשלם לזכיינים מידי שנה עשרות מיליוני שקלים, וזאת בנוסף לאגרה שהם גובים.