טוראי שלום צימבל • חייו הקצרים של גיבור שאין איש הפוקד את קברו

בספר הפלמ"ח, תמצאו ברשימת החללים של גדוד באר שבע של חטיבת הנגב, את טוראי שלום צימבל ז"ל, שנפל בטרם הגיע לגיל 19, בקרב לכיבוש מוצב מצרי בעיראק – אל-מנשיה, שחסם, בלחימה עיקשת, אפשרות תנועה לכיבוש באר-שבע.

מצאתי טעם להרחיב את מעגל הישראלים שראוי כי יזכרו את שמם ואת תרומתם ליכולתנו להתקיים במדינת ישראל. יכולת שנקנתה בדמם.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה ולאחר כיבוש פולין, חש הילד שלום על בשרו, את מוראות מחנות הריכוז והמוות, בהם הושמדו הוריו ובני משפחה נוספים. כילד בן 11, הועבר למחנה ריכוז של עובדיי כפיה בגרמניה, ושם שרד מיום ליום, עד שמחנה הריכוז שוחרר על-ידי צבאות בעלות-הברית.
בעזרת מציליו, הגיע שלום למחנה העקורים היהודים ליד מינכן, ובשלב זה של חייו קנה לו מעמד של ניצול שואה ערירי.

מתכוננים ליום פקודה

שלום הצטרף לתנועת-הנוער "השומר הצעיר" ועם חבריו לתנועה עבר ליישוב קטן, חבוי ביער, שבו הקימו משק חקלאי קטן. בזכות מיקומו והיותו מוצנע בעובי היער, הפך היישוב הקטן לבסיס אימונים והדרכה של מחתרת ה"הגנה" בגרמניה. מדריכים מהארץ נשלחו למחנה זה כדי להכין את יושביו ליום פקודה.

במחנה לא ניתן היה להתאמן בנשק חם, ולפיכך אימנו את הצעירים בקרב פנים-אל-פנים בשיטות הלוחמה של המזרח. שלום הצטיין בכל עיסוקיו. בשלב זה הוכשר הנער שלום להיות לוחם מחתרת למען עצמאות עם ישראל, בארץ שאותה הכיר רק מסידור תפילה וסיפורי מדריכיו.

המדריכים ידעו להעריך את הכוח הפיסי הרב של שלום ואת זריזותו ובחרו בו להימנות עם השליחים העוסקים בעלייה ב', היא העלייה "הבלתי לגאלית" לארץ-ישראל. בתפקיד מבצעי זה בשירות ההגנה סיכן לא אחת את נפשו. חלום העלייה ארצה נדחה.

בין לבין, הוכרז על הקמת מדינת ישראל ופרצה מלחמת השחרור. שלום התעקש להשתלב בלחימה ולאחר כמה חודשים התירו לו מפקדיו לעלות לארץ. מיד עם הגיעו לישראל, בחודש ספטמבר 1948, התגייס והוצב לאחר "4 ימי אימונים" לגדוד השביעי (גדוד "באר שבע") בחטיבת "הנגב", חטיבת פלמ"ח.

החיים כנרדף והחיים כלוחם

כך הפך הנער ניצול השואה ואיש מחתרת מאומן, ללוחם, חייל קרבי בחטיבה עתירת מוניטין של הפלמ"ח. בשבועות הספורים שהשתתף בקרבות עם הגדוד, הביא הלוחם לידי ביטוי את כל הידע שצבר בשנות השליחות, ההדרכה והאימונים. לאלה התווספו כושר גופני ואומץ לב של לוחם בקרבות מגע, וחשוב מכל, היה שלום איש צעיר שחש בכל נימי לבו, את ההבדל בין החיים בגולה כאדם מושפל, נרדף, שריד לנרצחים, לבין חיי לוחם ישראלי גאה, נכון להקרבה. אדם המבין את משמעות דברי הגיבור טרומפלדור: "טוב למות בעד ארצנו".

המצב בזירות הלחימה היה קשה. הכוחות המצריים התבססו בסמוך לכביש בין מג'דל (כיום אשקלון) לבית ג'וברין (כיום בית גוברין), במטרה לחבר בין ציר פלישתם במישור החוף לכוחותיהם בהר חברון. מערך הביצורים המצרי שקם לרוחב הנגב הצפוני ניתק את הנגב ממדינת ישראל הצעירה וסיכן את היישובים היהודיים הסמוכים. יעד חשוב שהיה צורך לכבוש היה המערך המצרי שהתבצר ב-עיראק אל-מנשיה, כפר ערבי ששכן בסמוך לתל עתיק (בקרבת קריית גת). המתחם המצרי היה חלק מ"כיס פלוג'ה" בו נלכדו אלפי חיילים מצריים לאחר קיץ תש"ח.

נעשו כמה ניסיונות לכבוש את עיראק אל-מנשיה, שהראשון בהם היה כבר ביולי 1948. ניסיון זה נכשל, והמצרים הגבירו את התבצרותם באזור. שלום התלהב מן ההזדמנות לקחת חלק בפעולה התקפית שזימן לו מבצע המוכר כיום כמבצע "יואב", שמטרתו הייתה לפרוץ את הדרך לנגב. על גדודו הוטלה המשימה של חיסול האויב בקטע שבין פלוג'ה לעיראק אל-מנשיה, בסיוע כוח משוריין, ארטילריה ואף מטוסים.

חיים קצרים של אובדן יגון וגאווה

בבוקר 16/10/1948 החלה ההתקפה באש תותחים ומרגמות ובהפצצת הכפר הערבי על ידי מטוסי חיל האוויר. הטנקים הישראליים התקדמו בחיפוי האש הארטילרית עד לגבעה שבה התפרסו המצרים. אולם גם התקפה זו נכשלה. כבר בתחילת הקרב נותק הקשר בין הכוח הרגלי לטנקים. הלוחמים הישראלים נתקלו בהתנגדות מצרית חזקה וניתנה פקודה לעצור ולסגת.

בעת הנסיגה הצטיין שלום באיסוף פצועים משדה הקרב: 12 פעמים עבר בריצה, זחילה וקפיצה מרחק של 500 מטר, בשטח חשוף לאש קטלנית של המצרים, והעביר על גבו שישה פצועים. המצרים ירו מגגות הכפר והשטח המישורי היה מכוסה כולו באש מקלעים כבדים, אך שלום לא נפגע.

רק כאשר הגיעו הלוחמים לבסיסם ליד קיבוץ גת פגע בו פגז מצרי, והרגו במקום. כך נחקק לעד, כי הצלת חיי הלוחמים שנפצעו הוא המעשה האחרון שעשה שלום בחייו הקצרים, עמוסי האובדן והיגון בשנות השואה, אליהם הצטרפו הגאווה על הפיכתו ללוחם, תרומתו למפעל ההעפלה והגשמת חלום העלייה לארץ ישראל, ומעבר לכל אלה, מעשיי הגבורה בלחימה לעצמאות ישראל, שנעצרו עם מותו.

ראוי לדעת כי למרות כישלון ההתקפה על עיראק אל-מנשיה, הצליחה החטיבה בהמשך מבצע "יואב" לכבוש את המערך המצרי ולהבקיע את הדרך לנגב המנותק. הגדוד השביעי כבש את באר שבע וקרוי מאז על שמה.

ביום מותו זכה שלום ז"ל, עם צאת נשמתו הזכה, לתואר ייחודי – "נצר אחרון". תואר אחרון שהגשים הצעיר היתום בחייו הקצרים מלאי הסבל, הסיפוק והגבורה.

144 חללי נצר אחרון

במדינת ישראל רשומים 144 לוחמים שנפלו במלחמת העצמאות, הזכאים לתואר זה. חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), יחידים שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות או במחנות הריכוז וההשמדה, ועמם גם מי שנמצא במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ומי שלחם לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי. אותם אלה ששרדו ועלו לארץ בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.

גיבור ישראל שלא הוכרז

עוד נספר, כי במותו, זכה שלום למעמד של גיבור ישראל, אך לא הוכרז רשמית כזכאי לאות הגבורה, העוז או המופת, בגלל מלחמות יהודים; מחלוקות שהתקיימו בראשית ימי מדינת ישראל בין צמרת הנהגת המדינה ופיקוד הפלמ"ח, בנושא פירוק הפלמ"ח, ושנגעו גם בעיטור גיבוריו, בהם שלום.

עם זאת, סיפור גבורתו של שלום בחילוץ הפצועים פורסם בספר "בכל מאודם: מעשים למופת במלחמת ישראל", בריכוז הסופר יהושע בר יוסף, שיצא לאור בהוצאת "מערכות".

שלום לא השלים תשע-עשרה שנות חיים בנפלו. 6 שבועות בלבד נשם את אוויר מולדתו, בה ביקש לחיות כאדם חופשי, כלוחם מנצח בשדה הקרב, ולא זכה.

שלום נקבר תחילה בבית העלמין של קיבוץ גת בסמוך למקום נפילתו, וכעבור שנה הועבר למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנחלת יצחק.

אלה הרוצים לבקר את הנצר האחרון ולהניח פרח על קברו, דעו כי שלום צימבל ממתין לכם בסבלנות אין קץ במשכנו הקבוע: בחלקה 60, שורה 11, בקבר מספר 10. כל מי שיגיע – בכל עת שיגיע – יתקבל כבן משפחה.
יהי זכרו ברוך