לוח עם שמות המאושפזים במחלקת הקורונה
בכניסה למחלקת הקורונה במרכז הרפואי כרמל בחיפה, תלוי לוח עם שמות המאושפזים. בכל יום שלישי, כשאני מגיע להתנדב במחלקה במסגרת עמותת "עזר מציון", הנוהל הלא רשמי הוא שעוברים על השמות ורואים מי שרד עוד שבוע, מי שוחרר או נשלח לשיקום ומי כבר לא אתנו. אנחנו עוברים על השמות, מחפשים את המטופלים שאנחנו כבר מכירים, שנקשרנו אליהם, שהיינו הקשר האנושי היחיד שלהם במשך שבועות ארוכים, ומתפללים.
פניו האמתיות והמפחידות של של נגיף הקורונה
הגעתי לפרויקט הזה, אחרי שנתקלתי במודעה בה חיפשו מחלימי קורונה, להתנדבות במחלקות בבתי החולים ברחבי הארץ. אני ומשפחתי עברנו את המחלה בצורה קלה מאוד, וחשבתי אז שסתם עושים מזה סיפור גדול. רק במחלקה ראיתי את הפנים האמתיות והמפחידות של הנגיף.
מדברים על הגעגועים למשפחה
אנחנו עוברים בין החולים, מדברים איתם, מציעים להם שתייה חמה או קרה ופרוסת עוגה. יש גם עוגיות ללא סוכר. לפעמים השיחות נסבות סביב הליך הטיפול, לפעמים על הגעגועים למשפחה. יושבים רבע שעה, עשרים דקות. נשמע בנאלי, אבל עבור רבים, אנחנו האנשים היחידים שממש מדברים איתם, מעבר לצוות הרפואי שעושה מלאכת קודש. אחרי כל ביקור אני ממשיך הלאה לחולה הבא ויודע שיכול להיות שזו הייתה הפעם האחרונה שדיברתי עם אותו אדם.
לא מזמן התקשרה אליי מישהי שאמא שלה נפטרה מהנגיף, דווקא לאחר ששוחררה לביתה. היא סיפרה לי שאמה דיברה על כמה הייתי משמעותי עבורה בשבועות האחרונים לחייה. לא היה לי מושג.
אי אפשר להבין את הקושי
אנשים שלא חיים את המחלקה, לא מבינים את הקושי, גם הפיזי. ציוד המיגון מחמם כמו חרמונית צה"לית, ובחורף גם מפעילים חימום בחדרים. אי אפשר למשוך יותר משעתיים, לאחריהן אני יוצא רטוב מקצה הקודקוד ועד הנעליים, בגדיי ספוגים ואני מותש. גם לבני המשפחה שעוד מגיעים מדי פעם לביקור, קשה מאוד להחזיק. לא יודע איך הצוות הרפואי מצליח.
אתם לא יודעים את מי תדביקו
יש לנו נטייה להתמקד רק בנפטרים, אבל צריך להיות מודעים גם ליום שאחרי השחרור מאשפוז. רבים מאוד מהמאושפזים מבלים חודשים ארוכים בשיקום וסובלים מתופעות לוואי. יש לי חבר, בן 45, שפיתח דלקת בלבלב בגלל הקורונה ומתאשפז כמעט מדי שבוע. אז נכון, עבור רבים זו לא יותר ממחלה קלה, אבל אני מתחנן: תחשבו גם על האחרים. אתם לא יודעים את מי תדביקו וכמה סבל תגרמו. שמרו על ההנחיות.
עם כל הסיפוק של תחושת הנתינה במחלקה, אני מתפלל שלא יהיה בי צורך עוד. רק בריאות לכולם.
המספרים קצת יורדים בגלל שבוע חמים שמאפשר יותר יציאה לאויר החופשי, יותר פתיחת חלונות, ושוב כל המדינה באדישות ומתעסקת בלחצים לפתוח הכל. כאילו אין אלפי נדבקים ביום ועשרות מתים ביום.
אדישות מדהימה אני רק מנסה לחשוב מה היו אומרים אם במשך חודשים היה בכל מרכז עיר פיגוע יום אחרי יום עם 20, 30 הרוגים. 20 בנהריה. 25 בעפולה. 30 בנצרת. 25 בהרצליה. 32 בחולון. 27 באשדוד. זה לא דמיוני זה מה שקורה החודש בבתי החולים. מכל עיר בארץ מתו עשרות. אלף בחודש. איך ממשיכים בכזו אדישות? הלאה לראות אלפים ללא מסכות במקומות סגורים. איך עוד להכניס לאנשים לקודקוד מה זאת מגפה?
אין עליך , ואין על עזר מציון . כל מקום של קצת צרות והם שם . צדיקים האנשים האלו .
יישר כוחך איש יקר. כמוך גם אני מקווה שלא יזדקקו לך במחלקות הקורונה. ועד אז בריאות וכוח להמשיך בעבודת הקודש שאתה עושה.