מה למדו בעיריית חיפה ממאורעות ואדי סאליב ואיך זה קשור לבתי הספר גבריאלי ודגניה? | פרשנות | גילה לבני זמיר

פרשת מאורעות ואדי סאליב – פצע שלא הגליד:

כשהשלטון פועל נגד אוכלוסייה מוחלשת זה יחזור כבומרנג לדורות

ארועי ואדי סאליב בסוף שנות ה-50, עדין צרובים בבשר החברה הישראלית ומדינת ישראל כפצע שמסרב להגליד. כשלא מטפלים בפצע בתרופות הנכונות, כשמתעלמים מהגורמים לפציעה ומסתפקים בפלסטר חסר ערך, אז אין פלא שהפצע לא רק שלא מגליד אלא מונצח בגוף ומכרסם בו, הופך לנגע קשה גם דורות לאחר שהאירועים בוואדי סאליב לכאורה הסתיימו אבל לא נעלמו. הם לא נעלמו כי השלטון ומי שמחזיקים בשרביט השלטון, לא מבינים באמת את הכוח הגדול שבידיהם המאפשר לעשות תיקונים הסטוריים ומרפאים, אשר יכולים ליצור הווה ועתיד טוב יותר במעגלים רחבים – לכולנו.

מה היו מאורעות ואדי סאליב?

לאחר קום המדינה, יושבו עשרות אלפי עולים בואדי סאליב, בבתים שהוכרזו כרכוש נטוש של ערביי חיפה אשר חיו בהם עד מלחמת השחרור. היתה זו אוכלוסיה שערבבה את היהודים ניצולי השואה ויוצאי ארצות ערב והאיסלם, ששוכנו בבתים הנטושים בתנאי עוני ודלות. השכונה היתה שכונת מצוקה קשה גם בתנאים הקשים והבלתי נתפשים של אותן שנים. במרחק צעדים ממנה התקיימו החיים בשכונת הדר, שהיו שונים למדי. הדר הייתה לב העיר חיפה ובה חייתה השכבה שהקרינה בורגנות נוחה או סתם חיים נורמטיביים יותר, לבטח יחסית למעברות ולשוכני הוואדי. במהלך שנות ה-50, עזבו ניצולי שואה רבים את המקום ובואדי סאליב נותר רוב גדול של יוצאי ארצות ערב והאיסלם.

תושב ואדי סליב נורה

ביולי 1959, נורה על ידי שוטרים, תושב המקום בשם אלקדיף כשישב בבית הקפה המקומי ״רוזליו״. פציעתו גרמה להתנגשות בין אנשי המקום למשטרה והובילה לאחר מכן למהומות והפגנות שהופנו כלפי השלטון וביטאו מצוקה ותסכול קשה, של אוכלוסייה שחשה כי אין לה עתיד והיא למדרס רגלו של השלטון הנוקט כלפיה בגזענות ובאפלייה. המפגינים ומובילי ארועי ואדי סאליב, הפנו את זעמם ותסכולם כלפי מוסדות השלטון וכלפי חנויות הסביבה ברחובות הדר ונראה כי העניינים יצאו משליטה.

ועדה מיוחדת, בראשותה עמד השופט עציוני חקרה את אירועי ואדי סאליב

הארועים הגיעו לדיונים בשולחן הממשלה, ועדה מיוחדת מונתה לנושא, בראשה עמד השופט עציוני, סבו של דוד עציוני סגן ראש העירייה כיום. קריאת הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה והועדה מעידים על אטימות וחוסר הבנת הקשיים של ציבור התושבים בואדי סאליב. התייחסותו הגזענית של השלטון אל תושבי ואדי סאליב הייתה כאל פורעי חוק ופושעים, ללא הבנה מינימלית של הייאוש אשר זעק מגרונם, זיהוי חומרת המצב והשבר החברתי.

גדולתו של שלטון חכם הוא להיות חזק אך נדיב לאזרחי המקום ולילדיו-הדורות הבאים

קל ולא חכם להתייחס מידית לזעם הפורץ מתוך ייאוש של ציבור מאוד סקטוריאלי, כאירועי פשע או פריעת חוק, המגיעה ממניעים עברייניים. קל להיות בעמדת עוצמה – לבטח שלטונית, מרוחקים ומוגנים בתוך בועה בטוחה של לשכה, מכונית שרד, אנשי אבטחה, חוקים השומרים מכל פגע, תחושה של מורמות מעם וניחוח שחקים.

בתוך המקום הרם והנישא הזה, קל מאוד לא-לראות את הייאוש, את חוסר האונים ואת התסכול ההולך ומצטבר בקרב מי ששבעו את תחושת הלא-שייכים והלא-נספרים.
כל אחד ואחת מאתנו יכולים להבין את תחושת ההורים המביטים במבט מודאג בילדיהם-בדורות הבאים, כשהם רוצים עבורם את הטוב ביותר.

המבט השואל: מה יהיה עתידם? האם נגזר עליהם להיות קורבנות של שלטון חסר רגישות ואטום לצרכים הבסיסיים שכל אדם זכאי לו? מדוע ילדי, הם קורבנות השלטון שמונע מהם נגישות לכלים שסוללים את הדרך להשכלה טובה וכלים נכונים לחיים? מדוע הם ימשיכו להיות בעלי סיכויים גדולי להימנות על הנצחת האוכלוסייה המוחלשת? כיצד אוכל לממש את אחריותי ההורית ברצון להבטיח לילדי עתיד טוב יותר?!

הנצחת הפצע המסרב להגליד בחיפה 2021

קרוב לחודש שהורי בית ספר גבריאלי מנסים להידבר עם ראש העירייה עינת קליש רותם לאחר שגילו במקרה, כי בית הספר השכונתי שלהם עומד להסגר בשנה הבאה וילדי השכונה יפוזרו בנוה שאנן.  כל זה הוחלט בלי שיתוף והתייעצות. הכל הוחלט מעל לראשם, כאילו הם לא חלק רלבנטי במערכת קבלת ההחלטות.

מפגשים סתמיים עם דרג שאינו-מחליט

לאחר שפצחו ההורים במחאה, כמו אנשים שומרי חוק ובכלים המאוד דלים שבידיהם, הם זכו למפגש עם נציגים בדרג שאינו מחליט החלטות, אלא מנסה לרכך את המהלומה באופן מניפולטיבי ומעליב, המעניק להורים תחושה, שהם וילדיהם ממש לא באמת מעניינים את אף אחד.

כעת, ההורים מבקשים להיפגש עם ראשת עיריית חיפה, אולם לא זוכים לשום התייחסות. בצר להם, הם מצטרפים למפגש ציבור עם תושבי מרכז הכרמל שהוזמנו לשיחת זום עם קליש, לקראת שיפוץ רחובות שדרות הצבי ויצחק ומעלים שם את טענותיהם עם הבקשה להיפגש עימם אולם אין תשובה ואין התייחסות. כאילו היו זבוב מטריד או פשוט אויר.

המשבר בבית הספר דגניה

במקביל למשבר בבית הספר גבריאלי, פורץ משבר נוסף של ילדי בית ספר באזור מוכה זיהום בקרית חיים מערבית, בית ספר דגניה. שם נודע להורים כי 610 ילדי בית הספר יפוזרו במבנים יבילים בבתי ספר אחרים.

הטענה: בגלל סמיכותו למבני תש״ן, הסמוכים ממילא לבתיהם, שם הם מבלים את שאר זמנם. שוב חוסר התייחסות להורים, לצוות, לתלמידות ולתלמידים. השלטון פועל מעל הראש של נתיניו, אותם הוא מסמן כמוחלשים ולא ראויים להתייחסות, הם כנראה צריכים לשתוק ולקבל את הדין בהכנעה.

דפוס שחוזר על עצמו

דפוס הפעולה בבית הספר גבריאלי ובית הספר דגניה, מתחבר לפעולת העירייה לסגור את המתנ״ס של הקהילה דוברת רוסית בבית״ר 8 ולפזר את החוגים במבנים שונים ברחבי הדר וגם, במידה רבה, לקחת את המבנה של עמותת לב ח״ש, בלי לחשוב על מי שצריכים אותו ומשתמשים בו. עיריית חיפה נוהגת בתושבי העיר כאילו שלכל התושבים הללו אין קשרי קהילה, אין לכידות ושותפות חיים מקומית, אין צורך בחיזוק הקשרים והקהילתיות. כאילו היו חיילי פלסטיק חסרי-רצון משל עצמם, בשולחן החול שעליו מביטים מלמעלה בלשכת ראש העירייה ומחליטים החלטות עבור אחרים.

את הפצע החברתי לא מרפאים בתערוכה אלא במעשים נכונים

האוכלוסיות המוחלשות והפחות קרובות לליבו של השלטון בשנת 2021, שונות במוצאן ובאופיין מתושבי ואדי סאליב של 1959. הן גם כנראה לא תפעלנה באופן שפעלו מובילי המאורעות ויש סיכוי שכל זה אולי ייגמר בפעולה חד צדדית של השלטון המקומי, אשר יכפה עליהם את רצונו ויעשה מה שנראה לו נכון.

אלה שקולם שווה פחות

הדרך והפעולות בהן נוקט השלטון המקומי בחיפה, מגיעות מאותה גישה אדנותית ומזלזלת במי שקולם שווה פחות מקולם של תושבים במקום אחר או כאלו שיש להם פטרון פוליטי המקורב לשלטון המקומי ובמקרה הוא אפילו סגן ראש העירייה הכל-יכול.

המשקעים הקשים שיוותרו אצל ההורים והילדים יצטרפו לפצע המדמם של ואדי סאליב ויוכיחו שמדובר בנגע ממאיר וכרוני, שהשלטון ומוביליו לא משכילים לטפל בו בכלים מאוד פשוטים: להקשיב, להעניק ערך לקולו של האזרח הפשוט, לעבוד ביחד עם הקהילה, לחשוב על המשקעים הקשים שיגרמו מהלכים כאלו או לחילופין התרומה העצומה שיכול מהלך נכון להעניק לילדים ולילדות, שחשים שהעירייה של העיר שלהם לא סופרת אותם והם ממש לא מעניינים אותה.

האם למדה משהו הנהלת העירייה מהתערוכה שהציגה?

לפני הקורונה, נערכה תערוכה שיזמה עיריית חיפה, שהנציחה את החיים בוואדי סאליב ואת המאורעות. רעיון נחמד וחשוב, אבל מה הבינה ראש העיר מהתערוכה הזו?

לא בטוח שעוד 60 שנה מישהו יזכור את פרשות גבריאלי, דגניה ומתנ״ס בית"ר 8, את רצח סלומון טקה, את תושבי חיפה המוחים נגד המפעלים המזהמים ומאבקים אחרים. ספק אם מישהו יטרח להזכיר זאת אפילו בתערוכה. והאמת, את מי זה יעניין בדיוק?

איך עושים תיקון עכשיו למען העתיד?

תיקון אמיתי ומלא כוונות אמיתיות, כדי להבין את העבר למען הווה ועתיד טוב ונכון יותר, עושים בכך שעובדים עם האנשים שמבקשים שיקשיבו להם וייספרו אותם, יבינו את צרכיהם ויעניקו להם תחושת חשיבות וערך המשתווה לערך שנותנים, למי שהשלטון חפץ ביקרו. שירגישו שהם חשובים להנהגה כמו שאר התושבים. שהם גם חלק מהתושבים החיים בחיפה.