כחלק מציון יום האסיר הפלסטיני, עלתה הערב (מוצ"ש) בתיאטרון אלמידאן בחיפה, הצגת "הזמן המקביל" המגוללת את סיפור חייו של הטרוריסט וליד דקה, ערבי ישראלי שהיה מעורב ברצח החייל משה תמם ז"ל, בשנת 1984. גילה מולכו: "מסובבים את הסכין בתוך הלב של משפחות השכול".
"לנו אין שום בעיה עם מי שלא יהודי לנו יש בעיה עם רוצחים", אמרה אחייניתו של תמם ז"ל, אורטל תמם, לבאי ההצגה וניסתה לדבר לליבם ולשאול אותם,"כיצד אתם הולכים לראות הצגה על הרוצח וליד דקה, שחטף את הדוד שלי משה תמם, כשהיה בן 19 עינה אותו במשך יומיים ותקע לו כדור בראש. אנשים שהגיבורים שלהם הם רוצחים מה זה אומר עליהם". תמם הוסיפה ואמרה, "הרוצח דקה, הספיק לעשות שני תארים על חשבון מדינת ישראל, התחתן והתאפשר לו להתייחד עם אשתו בתא שלו אך זה לא התאים לא והתנגד. לדוד שלי לא יהיו ילדים ולא שום דבר בגלל גיבור ההצגה שלכם".המוחים הכואבים והנסערים, נתקלו באדישות מצד באי ההצגה ערבים ויהודים, שצעקו לעברם שממשלת ישראל היא האחראית לרצח ולטרור וכי החיילים שנשלחים להילחם בשטחים הם רוצחים.
חברת המשפחה, ליזי המאירי, ענתה לזעאתרה: " ממשלת ישראל נלחמת על חייה מפניכם אם לא הייתם מנסים לרצוח אותנו לא היינו צריכים צבא. אנחנו לא חוטפים ילדים ברחוב ורוצחים אותם. מה היה קורה אם היו מעלים הצגה בה מהללים את רוצחי אבו חדיר. תתביישו לכם אתם מהללים פה רוצח. ההצגה הזו מהללת רוצח. ממתיי עושים הצגות על רוצחים".
גילה מולכו, שאחיה נרצח בעזה לפני 22 שנה ורוצחיו שוחררו בשלוש פעימות שונות והגיעה לתמוך במשפחת תמם, סיפרה לחי פה: "יונה יהב הגיע ביום הזיכרון לחלקת נפגעי האיבה והטרור בחיפה וחיבק את המשפחות וזה לא נשמע לי הגיוני שבאותו שבוע אנחנו נעמוד כאן בתיאטרון שמתוקצב ע"י העירייה ובו מהללים רוצח. הם מייצרים מציאות שהרוצחים האלה הם גיבורים וזה יוצר עוד ועוד רוצחים וזה בלתי נתפס".מולכו הזדעזעה עוד יותר כאשר מי שניסה להסביר לה שאין בזה רע להעלות הצגה על חייו של הרוצח דקה, היה יהודי. "זה פשוט מזעזע", היא אמרה והוסיפה, "יום הזיכרון הוא יום שבו כולם מסתובבים ומחבקים אחד את השני, אבל יש משפחות שיום הזיכרון אצלם כל הוא כל יום. העירייה וכל מי שלא הגיע לתמוך פשוט מסובב את הסכין בתוך הלב של משפחות השכול".
יש לציין כי ההצגה התקיימה בשיתוף אגודת האסירים, קואליציית נשים לשלום והועד הישראלי למען האסירים הפלסטינים.
חבר מועצת העיר שי בלומנטל כתב בדף הפיסבוק שלו: "בתחילת השבוע אגיש הצעה לסדר לישיבת המועצה הקרובה בשבוע הבא .אדרוש הפסקת התמיכה העירונית בתאטרון. לא אתן יד למתן תמיכה לגוף המבזה את המדינה חלליה ומפארת רוצחים שפלים הרוצחים יהודים באשר הם יהודים. מקווה שחברי מועצה רבים יצטרפו אלי".כזכור ליזי המאירי, חברתה של אורטל תמם, שיתפה בדף העירייה מכתב בו היא קוראת לראש העירייה יונה יהב, לעצור את העלאת ההצגה ובו צירפה את תמונת אמו של משה תמם ז"ל, גליה תמם.
לשון המכתב:
"מר יהב שלום, זוהי גליה, סבתא של חברתי הטובה אורטל תמם, אמו של החייל משה תמם הי"ד אוחזת בתמונת בנה וממררת בבכי. משה נרצח בידי המחבל הנתעב ו'ליד דקה, ועוד 3 מחבריו ב-6.8.1984. טרם יבשו דמעות יום הזיכרון בו דיברנו גבוהה גבוהה על הזיכרון, התודה, ההערכה, על חובתנו לאלו שבמותם ציוו לנו חיים, והנה מחר בתיאטרון אלמידאן בחיפה, עירך, תוצג לרגל "יום האסיר הפלסטיני" הצגה המהללת את הרוצח הנתעב ומציגה אותו כקורבן, זה עדוד לטרור, והסתה לרצח עוד ישראלים. מקומה של הצגה מסוג זה לא יכירנה בעיר בישראל, אלא בעיר אויב בלבד. לו הייתה ההצגה מוצגת ברמאללה או בתאטראות החמאס בעזה לא היינו יכולים לעשות דבר, אני קוראת לך ומפצירה בך לעצור את הבזיון הזה, אין שום סיבה שכספי המיסים של תושבי ישראל יממנו הצגות המהללות את רוצחי מיטב בנינו.
קצת על משה ז"ל. משה בן גליה ואלי, נולד ביום כ"ח בסיוון תשכ"ה (23.6.1965) במעברת חבצלת-השרון שליד נתניה. משה השלים את לימודיו בבית-הספר היסודי באביחיל ולמד בחטיבת הביניים של בית-הספר על שם רופין בעמק חפר, אחרי כן עבר לבית-הספר המקצועי "נעורים", שם התמחה כמפעיל ציוד טכני. משה אהב את הים הנשקף ממערב לחבצלת השרון, את סלעי הכורכר המתנשאים מן החוף, את הצמחים ובעלי החיים: ציפורים, כלבים, חתולים וסוסים. הוא היה צעיר יפה תואר, נעים הליכות וחרוץ, שאהב לעזור לזולת ולשכך מריבות במשפחה ומחוצה לה. למשה היה קול ערב שאותו אהב להשמיע ברבים, ונפש עדינה ורגישה. בחוש ההומור שלו כבש את לב הכל, קטנים וגדולים, ובשעות מצוקה היה מקור תמיכה ומשען לנזקק. תוכניות גדולות היו לו למשה הוא רצה להקים משפחה יהודית שורשית בישראל. במאי 1983 התגייס משה לצה"ל, עבר אימוני טירונות והוצב לשירות בחיל-ההנדסה. הוא עבד במפלסת דרכים, השתתף בקורסים למיקוש וחבלה ולמד נהיגה במשאית. בינואר 1984 הועלה לדרגת רב"ט. ביחידתו שירת כמדריך בהפעלת ציוד מכני כבד, ואף השתתף בסרט על מפעילי ציוד מכני הנדסי שהוכן על-ידי חיל-ההנדסה. הסרט הוקרן כתשדיר שירות בטלוויזיה והציג את בית-הספר "נעורים" וחניכיו. ביום 6 באוגוסט 1984 יצא משה לחופשה לביתו, נפגש עם חברתו וליווה אותה אל ביתה בטבריה, בשעות הערב חזר באוטובוס שנסע מטבריה לתל-אביב. בתחנת בית ליד ירד מהאוטובוס ועקבותיו נעלמו. כעבור ארבעה ימים בי"ב באב תשמ"ד (10.8.1984), נמצאה גופתו וסימני חבלה בראשו. בחזהו היה נקב של כדור חודר. חקירת המשטרה הצבאית וכוחות-הביטחון העלתה שמשה נחטף ונרצח בידי מחבלים תושבי המדינה מבקה-אל-גרביה. משה התחנן על חייו, המחבלים אמרו לו: לך, לך וכשהסתובב ירו בו. בן 19 היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בנתניה. השאיר אחריו הורים, שלושה אחים ושתי אחיות. שר הביטחון משה ארנס כתב עליו במכתב תנחומים למשפחה: "משה נתן את חייו למען מולדתו. הוא היה חייל מעולה, חבר טוב, התנדב למשימות אותן ביצע בצורה הטובה ביותר". זכרו של משה הונצח על-ידי משפחתו במצבת זיכרון שהוקמה בחבצלת-השרון, הישוב שבו נולד וגדל.
בשם הזיכרון, בשם הצדק לנופלים, בשם האחווה וההזדהות בינינו, כלל עם ישראל, ומשפחות השכול, אני מבקשת ממך למנוע קיום הצגה זו בעירך".
