“הילד שלא ידע לשקר” • סיפור על אמת, חוסן וחמלה

יום השואה הבינלאומי בחיפה - יד עזר לחבר (צילום: חגית אברהם)

למה אתה עצוב?” אני מניחה יד על כתפו הרכה.
“אני לא יודע לשקר. אני לא מצליח לשקר”. עונה לי בני בעצב.
אני מהנהנת בראש. מבינה היטב למה הוא מתכוון. הוא מתבלבל כשהוא מנסה לשקר, מסמיק, פורץ בצחוק.

“ואני יודע שאוטיסטים כמוני לא יודעים לשקר, אבל לפעמים הייתי רוצה קצת לשקר. כמו כולם”. העיניים שלו מתמלאות דמעות.

אני יושבת לידו. מחבקת אותו. אין מה לומר ברגעים כאלו. הוא צודק. קשה להסתדר היום בלי לשקר, לתחמן, לעבוד על כולם. לא להיות “פראייר”.

“אני אספר לך סיפור על ילד שלא ידע לשקר, ושחייו ניצלו בזכות היכולת הזו. טוב?” אני מנסה לעודד את רוחו. “זה סיפור ששמעתי לפני המון המון שנים. יותר מארבעים שנה. ממש מזמן. אני כבר לא זוכרת איפה הוא קרה ומה שמם של האנשים, אבל אני יודעת שהוא קרה”.

הקרן לרווחת ניצולי שואה

“באחת מהמרידות הרבות באזור פולין, בזמן מלחמת העולם השנייה, נתפסה קבוצה של פרטיזנים. ביניהם היה נער צעיר. אני מניחה שהוא היה בן עשר, לא יותר. נער צעיר מאד שנלחם עם הפרטיזנים נגד הגרמנים. כשתפסו את כולם, החליטו הנאצים להשתעשע קצת ולהתעלל בקורבנותיהם.

כשהם הגיעו לילד, מפקד הקבוצה – שהיה ידוע כאכזר במיוחד – כיוון אקדח לראשו של הילד, דרך אותו ואמר לו: “ילד, תגיד לי, מה התכונה הכי טובה שלך?” הילד היה מבוהל מאד, אבל לא התבלבל וענה מיד: “אני לא יודע לשקר”.

כולם פרצו בצחוק רם, כולל המפקד האכזר. “יופי. יופי, ילד.” הוא אמר לו, ונראה כמו חתול רעב שצד עכבר, “עכשיו אני אשאל אותך שאלה ונראה אם צדקת. אם לא תשקר לי ותגיד את האמת – אני אשחרר אותך. ממילא בטח תמות בהמשך. אם תשקר, אני אהרוג אותך, כמו שהרגנו את כולם”.

הילד הסכים. לא היתה לו ברירה. “תסתכל לי בעיניים טוב טוב”, ציווה המפקד בשקט והתקרב לראשו של הנער, קרוב מאד, עד שהוא חש את נשימותיו. הנער עצר את נשימתו מפחד.
“יש לי עין אחת מזכוכית”, אמר המפקד, “אם תגיד לי את האמת, ותצביע על העין מהזכוכית ותדע נכון – אני אדאג שישחררו אותך. אם לא – אתה תשמח לקבל ממני כדור בראש, אחרי שאענה אותך”.

הנער הביט היישר לתוך עיניו של המפקד הרשע. “נו?”, התרחק המפקד מהנער, “יש לך תשובה?”
“כן אדוני”, ענה הנער בשקט. “העין מהזכוכית היא העין השמאלית שלך”. השתרר שקט מתוח.
“יפה…” צחק המפקד ומיד צחקו אחריו כל חייליו. “כל הכבוד. זה מאד קשה לנחש איזו עין היא האמיתית. אפילו רופא המשפחה שלי לא הצליח”.
“לא ניחשתי”, אמר הנער בשקט, “ידעתי”.

“טוב”, אמר המפקד, שבע-רצון מהמשחק האכזרי, “אני אשחרר אותך, אל תדאג. רק תגיד לי, איך ידעת שהעין השמאלית שלי היא עין מזכוכית? ותזכור, אני אדע אם אתה משקר!”
“כי בעין השמאלית שלך, העין מהזכוכית, יש עדיין חמלה”, ענה הנער בלי להתבלבל.

“ואוו…איזה סיפור”, אמר הבן היקר, “זה אמיתי?”
“אני מניחה שכן”, עניתי. “אבל אתה יודע מה המשמעות של הסיפור?”
“מה?” שאל הנער, שנראה מעודד, “שחשוב להגיד את האמת?”
“כן…”, אמרתי, וגם, שמי שדובר אמת, יודע לזהות חמלה. ואין אדם עם חמלה יותר גדולה משלך, אהוב ליבי”.

הגיבו כאן לכתבה

2 תגובות
  1. בתשבע אמר/ה

    מהמם ומרגש כאחד

  2. ליפעת היקרה - אמר/ה

    כתיבתך, כמו תמיד –
    יפה, מרגשת ונוגעת עמוק בלב.
    מי יתן ונתברך כולנו
    במעט יותר
    רוך, אהבה וחמלה –
    כלפי עצמנו וכלפי הזולת.

הגיבו כאן לכתבה