הגברים של אנה שמטילה ספק, בהכל | אומנות חיפאית במחתרת

גבריות במבט נשי | אומנות חיפאית במחתרת

עדי רון, או בשם הבמה שלה ANNA.R.KI, אצרה (ביחד עם עידן לייטמן), תערוכה חדשה ברחוב סירקין 21 בחיפה, העוסקת בגבריות – ממבט נשי.

בטיולים בין המיצגים, היא מדברת על גבריות במאה ה-21, על פמיניזם, שיקום האמון בין המינים אחרי מהפכת ME TOO ובעיקר, כמה חשוב לשאול שאלות ולהטיל ספק, בהכל.

"איפה אני גרה?"

נולדה במצפה רמון, התחנכה בקיבוץ דתי, משם תל אביב, אילת, סן פרנסיסקו, חזרה לאילת ושוב תל אביב. נדדה, בלי בית בטאבו. "איפה אני גרה? התשובה היא שהארנונה שלי בתל אביב". הצורך לא להיות מקובע, לנוע ממקום למקום, נותר בלי מענה. "זה כמו לשאול, למה הצורך לצייר?" הפעם הראשונה בה קנתה בית, היא בחיפה.

עדי, ספרי קצת עלייך…
בין כל עיסוקיה אפשר למצוא: ציור, תסריטאות, אומנות רחוב ואפילו סטנד-אפ. "זה חלק מאותה תנועה, לא להיות באותו מקום". היא מספרת על החיבור המפתיע בין פמיניזם לסטנד-אפ. "ניסיתי לשבור את העניין שאין הומור בפמיניזם – אני לא סטנדאפיסטית, אבל אני אוהבת להתנסות".

"אני לא מיכל הקטנה"

אחרי חמש שנים בהן קרעה את עצמה על הבמות, החליטה שזה לא בשבילה, דווקא כשהתחילה לקבל הזמנות להופעות. "תראה, מועדון סטנד-אפ הוא לא מועדון רגיל. זה מקום שאתה בא להתנסות, בא להתרסק, בא להגיד את מה שאסור. אחת ההופעות הראשונות שלי הייתה מול אנשי ביטוח לאומי, שברתי את הראש איך לפתוח את ההופעה ובסוף עליתי ואמרתי שזה היום הכי מרגש בחיים שלי, פעם ראשונה שביטוח לאומי משלם לי בחזרה. לא צחקו. באותו הרגע אמרתי לעצמי שזה לא בשבילי. סטנד-אפ בא לתת אגרופים. אני לא מיכל הקטנה, אני לא בן אדם של כיף".

אם לא של כיף, בן אדם של מה את?
"של לשאול שאלות, של ספקות. האומנות היא פתח לזה – שמת יצירה על הקיר ומשם היא מקבלת חיים משל עצמה, לא משנה למה התכוון האומן, היצירה פתוחה לפרשנות". השאלות שהיא שואלת נשאלות לאו דווקא במטרה לקבל תשובות, אלא יותר כדי לעורר שיח, להוביל להתחדשות.
"אין באמת תשובות, יש אמת מוחלטת בעולם הזה, יש רע וטוב, ובפנים כל אחד גם יודע את זה. השאיפה היא לעשות טוב, להתחבר לטוב, לראות טוב, אבל לפעמים צריך גם להיות קצת רע, אנחנו לא מלאכים".

"הילדה לא מתפללת…"

ממתי המודעות הזאת לפמיניזם?
"מגיל 0. אני לא באמת זוכרת, אמא שלי זוכרת. הייתי בגן דתי, יש שם תפילה "ברוך שלא עשני אישה", כולם עומדים, חוץ ממני. אני סירבתי לעמוד, פעם ביומיים היה לאמא שלי טלפון מהגננת שהילדה לא מתפללת את התפילה הזו".

וואו, אז מאיפה הרעיון לתערוכה שתעסוק בגבריות?
"זה התחיל ממהפכת המי טו". התערוכה הנוכחית היא רק הפרק השלישי מפרויקט נרחב יותר שלה, שנקרא "הגברים של אנה", אנה מלשון אנרכיה וגם מלשון אנונימיות. כלומר, כל אחת יכולה להיות במקומה ולספר את הסיפור שלה. "בן הזוג שלי חזר יום אחד הביתה וסיפר שכשהלך ברחוב שהיו שיפוצים, מה שהותיר את המעבר צר ומתאים רק לבן אדם אחד, מולו הלכה בחורה, הוא נצמד לקיר, נתן לה את זכות הקדימה וחייך אליה. היא הסתכלה עליו במבט שהוא הגדיר אותו כמלא תיעוב ופחד, רק מעצם היותו גבר. הוא בא עם כוונות טובות אבל מה שעבר לה בראש זה – לילה, רחוב, צמודה לגבר זר. פה אמרתי לעצמי רגע, משהו לא בסדר".

האביר מארק צוקרברג

היא לא מפחיתה לרגע ממחאת המי-טו שאותה מגדירה כאחת המהפכות הכי חשובות בהיסטוריה, אבל חושבת שהגיע הזמן לעשות את מה שהיא כל כך טובה בו, להטיל ספק. "המטרה היא לסיים את מלחמת המינים, לא להגיע למצב שבו אישה היא החזקה, כי מאות שנים הגבר היה החזק ו'עכשיו תורי', אלא להגיע לאיזון. אני לא שונאת גברים, לא רצחתי את הרומנטיקה, להיפך. בואו תראו כמה אני אוהבת אתכם, משם נולד "הגברים של אנה".

ספרי קצת על העבודות בתערוכה
19 אומנים התגייסו לטובת התערוכה והמספר גדל כל יום. התערוכה נמצאת בקומה השנייה של הבניין, רגע לפני השיפוצים. "קח לדוגמה את TAG (רובן קרפטיאן), זו העבודה השנייה הכי גדולה שלו עד היום, הוא לוקח אימג'ים קלאסיים ונותן להם פרשנות אחרת".

בהדפס הענק שנמתח על קיר שלם, אפשר לראות את מארק צוקרברג כאביר מימי הביניים, כאשר במקום חרב הוא מחזיק בידו את האות F המפורסמת מלוגו החברה שלו. "זאת טכניקה אומנותית, יצירה המחולקת לשלוש. פה, במקום להראות את כובד החרב, הוא נותן לך לחוש אותה".

בדרך לסדרת העבודות של מוטי גולן, הגדולה והבולטת בתערוכה, אפשר למצוא על הקירות תקליטים תלויים ועליהם שירים של עדן בן ארי, שירה של גיא קרלינסקי וסדרת ציורים של רונה שחר החיפאית, העוסקים בגברים בענף הבנייה, מקצוע שגובה את חייהם.

בחדר השני, שורה ארוכה של תמונות יפייפות, צבעוניות, מושכות את העין, של האמן מוטי גולן. "הוא מתעסק בסמלים." ביניהם גם סמלי גבריות כמו ספיידרמן וסופרמן, שמוצאים נחמה אצל דמויות נשיות, דמות של קוף המייצג את המדע, שנשלט לרוב על ידי גברים, ותמונה אחת בולטת, רלוונטית במיוחד, של מפגין מחזיק שוטרת פצועה כמחווה ל'חלף עם הרוח'. "אתה יכול לראות שזה מעבר לנשיקה, הם מתמזגים כמעט לפרצוף אחד, שניהם לכודים באותה השיטה".

בחדר האחרון, כמעט חותמת את התערוכה, עבודה של פופינקה, שציירה את בן זוגה, באותה פוזה כל פעם אך בצבעים שונים. "היא באה להגיד איך כל יום דברים משתנים בזוגיות, אבל בעצם נשארים אותו דבר".

יפה מאד. על הטראומה האישית שלה לא רציתי לשאול, אבל הנושא עלה לאחר סיבוב בין העבודות.
"עברתי תקיפה מינית ואחת המלחמות שלי מול פמיניסטיות אחרות היא סביב הצורך שלי להגיד – תפסיקו להכניס לבנות לראש שזה הכי נורא שקרה להן בחיים. נכון, זה נוראי, הייתי בטראומה שנה, לקח לי זמן לאסוף את עצמי, אבל זה לא הדבר הכי נורא שקרה לי". הופתעתי. "יש נשים שזה ילווה אותן כל החיים ויש נשים שלא, אל תכניסו להן את זה לראש. תהיו שם, תכילו, אבל אל תגידו להם את זה. כשזה קרה לי, הייתי בתקופת החלמה מתאונת עבודה שריסקה לי את הברכיים. בראי החיים שלי, התאונה הזו, שגרמה לי לוותר על קריירה שראיתי אותה עד גיל 60 – הרבה יותר נוראה, הרבה יותר דפקה לי את החיים".

היא ממשיכה: "ברגע שבאתי לארגון סיוע, לבקש עו"ד שיעזור לי לשבת על המשטרה שלא מטפלת  בזה, הם אמרו לי: את צריכה קודם סדנת העצמה, זה לא אשמתך… אני יודעת שזה לא אשמתי! פרצו לי הביתה, איך זו יכולה להיות אשמתי?
ברור שיש שוני כשזה קורה לבחורה בגיל 35, לעומת בחורות שזה קורה להן בגיל צעיר יותר, אבל להגיד שזה הדבר הכי גרוע שקרה לי בחיים? וואלה, לא".

איך מתמודדים עם דבר כזה?
"באותה תקופה, הסטנד-אפ הציל אותי. זה השאיר אותי שפויה ועזר לי להבריח אותו. הרצתי תוך כדי האירוע פאנצ'ים שאני הולכת לעשות בסוף השבוע. אמרתי לעצמי, תמצאי משהו שיוציא אותך מהסיטואציה. ככה נשארתי קרת רוח, הוא לא הצליח לקבל את הפחד שהוא רוצה ועזב אותי. באותו הרגע, ההומור שמר לי על השפיות".

"הבומבה" של ההבנה של מה שקרה לה, נפל עליה אחרי חודש של הכחשה, במסיבת פורים. "לא שתיתי הרבה, אני לא בן אדם ששותה, אבל מה שאני זוכרת מהמסיבה, זה שנכנסתי לחדר ואחרי שעתיים חברה מושכת אותי מהמעקה של הגג. אני לא זוכרת את כל האירוע הזה. באותו רגע שאני על הרצפה ואני לא מבינה איפה הייתי בכל השעתיים האחרונות, אמרתי אוקי, הביתה להורים, לשבת לחשוב על החיים, לא הבנתי שאני בטראומה".

על מה חשבת?
"הבנתי את המרדנות שלי, בגלל שאמרו לי שקרה לי משהו נורא ואני אמורה להיות בטראומה, כאילו המערכת שלי אמרה לא, דווקא אני לא אהיה בטראומה. אבל אי אפשר לברוח מזה, טראומה זה טראומה, בסוף היא תופסת אותך".  

עצוב לי לשמוע, אומנות כזאת יכולה לעזור במשהו ולשקם את האמון?
"אני מקווה, בעולם שלי זה עובד ככה. כל דבר שיפתח תקשורת, יביא אותנו לעתיד טוב יותר".