הסופרת והאמנית יעל שיה – לבדה בעולם

עד שפגשתי את יעל, דמיינתי סופרים בעיני רוחי כדמויות מבוגרות ואפורות. אבל יעל היא בדיוק ההפך. צעירה, חייכנית, מקועקעת ומגניבה. בגיל 24 יעל שכלה את שני הוריה ונשארה לבד בעולם מפני שאין לה אחים או אחיות. היא כותבת ומאיירת, ובתחילת המלחמה עברה ללב תל אביב בשביל להגשים את החלום שלה – לכתוב את התסריט הראשון שלה לסדרת טלוויזיה. כיום היא גם לומדת במכללה למקצועות הקריאייטיב על שם תרצה גרנות במסלול קופירייטינג.  

ציטוט מתוך הספר של יעל שיה:

הם מלווים אותי במזמור העשבים, בשירת הציפורים ובשמש המלטפת. כשהעולם מחייך אליי, והוא מחייך הרבה, אני מרגישה שהם איתי.

ספר הביכורים של יעל ״מתחת לעור״

בספר הביכורים של יעל ״מתחת לעור״ של יעל שיה היא מפגישה את הקורא עם עולמה הפנימי שעובר טלטלה, בהומור ענוג. היא מיישרת מבט בפני המציאות בניחוח של חוצפה ותחכום.

בזמנים אלו, בהם פוקדת אותנו מלחמת חרבות ברזל, האובדן דרך עיניה של יעל נראה כמו משהו שאפשר לחיות איתו. "מתחת לעור" הוא הספר החי ביותר שמדבר על המוות אשר אני קראתי. הספר אינו ספר התמודדות קלאסי שמתאר שלבים באובדן. להיפך, יעל מתארת את החוויה הישראלית בשבעה לאחר אבדן, בה מגישים בורקסים ושתייה קלה.

יעל מספרת כי בניגוד לדימוי של ״סופרת מיוסרת״ שכביכול אמור לתרום לתהליך היצירה, היא מוצאת שכיום היא ניגשת ליצירה בצורה שונה לגמרי ומגדירה אותה כ"סאחיזם עמוק" – ללא אלכוהול, קפה, סיגריות, וסמים.

השנים הקסומות של יעל בחיפה

כך היא מספרת: ״גדלתי ונולדתי בחיפה. שלושים שנים קסומות. למדתי במרכז האקדמי ויצ"ו חיפה תואר ראשון בתקשורת חזותית – זהו שם ״מפונפן״ לעיצוב גרפי. אבא שלי, אברהם גטניו ז"ל, גם היה אמן. הוא היה צייר חיפאי מאוד מוכר שצייר על קנבסים גדולים בצבעי שמן.

מגיל צעיר אני זוכרת שהוא נתן לי מכחול ודף והושיב אותי לצייר. הוא נתן לי מתנה ענקית לחיים שמשמשת אותי עד היום. אמי, שרה שיה ז"ל חלמה להיות מעצבת גרפית, ולמדה עיצוב גרפי בתלתן ובאוניברסיטת חיפה ואף סיימה בהצטיינות. לצערי, היא לא הספיקה לממש את עצמה. אני מניחה שהגשמתי את חלומה להיות מעצבת גרפית.

האומנות באה מהבית. עבורי, אומנות היא כלי לתקשר עם העולם. הייתי ילדה ביישנית ומופנמת. בשנה הרביעית לתואר הגשתי את פרויקט הגמר, כמו יומן גרפי. סיפורים קצרים ואיורים שמספרים על האובדן של הוריי. הספר פשוט נכתב מעצמו. אומנם הייתי נוכחת בתהליך, אבל התחושה הייתה שהתבוננתי עליו מחוץ לגופי. קיים דיבור נפוץ בקרב אומנים על "צינור" שאלוהים / יקום / בריאה, איך שלא נקרא לתופעה, מאיר את דרכנו. ככה הרגשתי. המילים פשוט יצאו ממני ומאז לא הפסקתי לכתוב. נפתח לי שביל בנפש שנותן לי הזדמנות להתחבר לעולם.

נאלצתי להתמודד עם אובדן, במרווח זמן קצר ולא פשוט. אבי נפטר כשהייתי בת עשרים ואמי נפטרה כשהייתי בת עשרים וארבע. הרגשתי נבגדת מול העולם. זו היתה הדרך שלי ליישר מבט לדבר העצום הזה שנקרא מוות.

לא כתבתי את הספר כדי להוציא אותו לאור, כתבתי אותו עבור עצמי. קיבלתי המון תגובות חיוביות בתערוכת הגמר, והקהל רצה לקנות את הספר. גייסתי דרך מימון המונים את הסכום הנדרש כדי לפרסם אותו ולהגשים את החלום.

עיצבתי ואיירתי את הספר ועד היום אני מקבלת תגובות מרגשות מהקוראים. זו זכות להאיר מקום כל כך חשוך בנפש של הקוראים. חשוב לי לומר שמה שקרה במלחמה הוא טראומתי, והספר לא מנסה להיות מתכון לאיך יש להתמודד עם אבל.״

הקורא – שותף ליצירה

כשאני שואלת את יעל על ההרגשה שלה אחרי הוצאת הספר לאור, היא מספרת לי על ספר נהדר בשם "מות המחבר", בו נכתב על האופן שבו הקורא שותף ליצירה – ״ברגע שהיצירה עוזבת אותי, היא כבר לא אני והיא המתנה שלי לעולם.״

ההשפעה של ציורי קיר על יעל

״כשגרתי בחיפה התפרנסתי מציורי קירות ואני מנצלת את הבמה לומר תודה לאיגור מיקוצקי שהעניק לי את ההזדמנות לעבוד עם חברת ׳גוסטאון׳ מבית הקולקטיב החיפאי "Broken Fingaz".״

יעל ממשיכה לספר: ״בשבילי, כילדה חיפאית שראתה את היצירה של Broken Fingaz על קירות העיר, ההזדמנות לקחת חלק מהיצירה הייתה חלום שהתגשם עבורי. הקולקטיב הזה איפשר לי לחלום בעיר פועלים, שבה החלומות הולכים לישון בין שתיים לארבע.

למדתי המון מהעבודה על מנופים בגובה ובשמש קופחת במשך ימים שלמים. אומנם רוב הצוות היה גברים, אך היו גם נשים מוכשרות שהחזיקו מברשות לא פחות טוב מחבריהם לצוות. עשיתי קורס עבודה בגובה, אשר בחיים לא חשבתי שאעשה – אף פעם אל תגידו אף פעם. בקורס היתה סביבה גברית ודי רעילה, והפועלים סביבי זרקו בדיחות סקסיסטיות. אבל בסוף רתמתי על גופי את הציוד, חבשתי קסדה וסחבתי דליי צבע כבדים בלי להתפנק.

בעבודת הצוות על המנופים הייתה אווירה של בית. הצוות הורכב מאומנים שלא מגיעים לעבודה בשביל "לדפוק שעון". זאת עבודה עם נשמה, אומנים שמשנים את פני המרחב העירוני והאפרורי ומפרים אותו באומנות. 

הקשר עם ענבר היימן

כחודש לפני השבעה באוקטובר ישבתי עם ענבר היימן ז"ל בחוף בבת גלים. היא גם הייתה סטודנטית לתקשורת חזותית בויצ"ו, ודיברנו על הקושי בלהיות סטודנטית. נזכרנו בנו אוכלות פתיתים מעל הכיור ונרדמות תוך כדי ניסיון להגיש חמש הגשות במקביל. העשייה של ענבר בגרפיטי הייתה נועזת. היא העזה ליצור בסביבה לא אידיאלית ליצירה, ומגניב לראות איך היא נגעה בתחום. הכינוי העיקרי שלה היה PINK, ואם אתם נתקלים בה ברחוב ורואים אותה על הקיר, דעו שהיא אומרת ״היי״.