אמיר, דברים לזכרו במלאות 5 שנים למותו
בפרוס המאה ה-20, חדר לאטמוספירה הדחוסה של חיינו, כוכב שביט נדיר, סגן אלוף, מתמטיקאי מומחה לחקר ביצועים, שבמהלך היממה עסק בתכנון התעצמות חיל האוויר לשנת 2025 ובלילות עסק בכתיבת ספרו הראשון שמוכר כיום בשם "שואה שלנו". כפי שהעיד על עצמו הצעיר ששמו אמיר גוטפרוינד, הכתיבה הייתה המרחב בו הייתה לו חירות של יוצר בורא עולמות, כשהוא ממציא את חוקי המותר והאסור, לפי השקפתו האישית.
אמיר נולד בחיפה להורים ניצולי שואה, גדל בשכונת נווה שאנן, בסביבה מרובת פליטים. הפך לאוהד שרוף של "הפועל חיפה" וחי, כמו צעירים חיפאיים רבים, בין הכרמל לים, ומידי שבת, במגרש הכדורגל, בקרית חיים.
לא שמאלי ולא ימני – חיפאי
במיון אופייני למתמטיקאים, שם בפי אחד מגיבורי ספריו, אריק ( "בשבילה גיבורים עפים"), משפט מפתח להבנת הדרך שבה ביקש להציג עצמו: "כדאי שתבין, אני לא שמאלי, אני לא ימני, אני חיפאי". בספר זה מתאר אמיר מערכת יחסים בין 5 צעירים חיפאיים, ב-3 עשורים, משנות ה- 60 עד שנות ה-90 של המאה הקודמת.
מרגע שהחל לכתוב, התחיל אמיר במרוץ נגד הזמן. כשהוא נס ממחלת הסרטן, שפגעה בהוריו ובאשתו בטרם הגיעה אליו. הוא יצר בקדחתנות 7 ספרים נוספים בטרם נפרד מעולמנו, לפני 5 שנים (27/11/2015), בעודו כותב את ספרו השביעי "הר האושר".
אמיר התחרה באומץ נגד הסרטן, שביקש להכריעו בהגיעו לגיל 52, אותו חולי ארור שקיפד את חיי רעייתו נטע, אם 3 ילדיו, 4 שנים קודם לכן.
בהינף חרמש מלאך המוות, איבד העולם עשרות שנות יצירה, שאוהבי ספרות חשים בחסרונן. מתפתחת תחושת יתמות שתלך ותגבר ככל שניוותר לבד עם מותם של שרידי השואה. תחושה מחוברת להערכת משקל יצירתו הנוגעת בשואה אותה יצר כבן למשפחת ניצולי שואה וחוויות ילדותו ונעוריו.
"העולם, קצת אחר כך"
המבינים בעולם הספרות ובו בזמן גם בהוויה הישראלית אמרו בשבח אמיר, כי אחד הקולות החשובים של הספרות ושל ההוויה הישראלית נדם, וסיכמו שעזב אותנו האיש שהעניק לנו יצירות מופת כמו "שלנו", "העולם, קצת אחר כך" ו"בשבילה גיבורים עפים". חברה, סופרת מחוננת צרויה שלו אמרה עליו בתמצית עיתונאית: "אמיר הוא היה מחונן כל כך, רענן, מפתיע, חריף ומלא רגש".
ואני, הקטן במומחים, מוסיף, שאמיר היה בורא בקסמיו דמויות, שהיה מתוחכם ומסתורי, ציניקן מוסווה בבדיחות, אשר דוק של עצבות ניכר בעיניו דרך קבע, ובה בעת, היה מצחיק. אדם עמוס כישרונות שלא היה מתנגד להגדרה "ליצן עצוב".
"כשתגדלו תבינו"
ב"שואה שלנו", נחשף האסון הנורא שפקד את עם ישראל דרך עיני ילדים שהם דור "שניים וחצי" לשואה. בסיפור נוגה עטוף הומור שאמור לא להתיישב עם זוועות השואה. לא אצל אמיר. שני הילדים, שאחד מהם הוא אמיר המספר המופיע בשמו, משחדים קשיש בתרופות, בתמורה לסיפורים מהזוועה. רק כך הם מצליחים לאסוף שברי זיכרונות. ניסיונות לנהל שיחה עם ההורים ניצולי השואה, נתקל אצל אמיר, כמו אצל רבים במצבו המשפחתי, בתשובה מתחמקת "שטרם הגיעה העת לגלות", או בלשון המספר – "כשתגדלו תבינו". הסיפור הוא מהלך חשיפת הסודות יחד עם הבעת עמדה בעניין מה שלקוי בהנצחת השואה כמתגלה לעינינו.
"איך כותבים?"
"אני מנסה להבין את הדבר הזה, שנקרא שואה, עד כדי כך שאני כופר בעיקר ומפריד את זה מהאסון שקרה לעם שלי, למשפחה שלי", אמר הסופר אמיר גוטפרוינד בראיון משנת 2002 שבו הציג שאלות: איך מספרים על אונטרשטרומפיהרר פרנץ קורט? איך כותבים על האיש הגבוה, בעל פני המלאך, שהתגייס לשורות האס-אס כטבח והתגלגל להיות המפקד האיום והנורא של מחנה טרבלינקה, מלאך המוות, "השואה הכי שואה"?
"אנשים צריכים למות ממשהו"
אמיר בחר לספר עליו, כמו על דמויות רבות אחרות, באמצעות הומור ותעלולים ספרותיים, מין מיזוג מצמרר וכובש של בדיון ומציאות. קורא שהגיב לספר כתב בבלוג: "זהו ספר מסעות. מסע בין דמויות אמתיות ודמויות בדויות. מסע בין דמויות של קרובי משפחה שנספו, אבל זכו בספר זה, רק בספר זה,
להמשיך את חייהם במדינת ישראל. כמו למשל סבא לולק, הקמצן האגדי, שמסרב לתרום למלחמה בסרטן או למלחמה בתאונות הדרכים או בעצם לשום מטרה, כיוון ש"אנשים צריכים למות ממשהו". או סבא חיינק, שמתעקש לחיות חיי איכר פולני בור בלב מדינת ישראל: ועורך-דין פרל, שמצטער, כפרקליט, שתלו את הנאצים לפני שהניחו להם להגן על נקודת מבטם. "מה בעצם קרה שם בשואה?" שואל אמיר ומשיב לכל דמות תשובה, והתשובות מנסות להפריד בין השואה "שלהן" ובין השואה המוכרזת כיום, פעם בשנה, בצפירה ובטקסי בית הספר, עם בריסטולים שחורים ודקלומים על גפרורים שלא כבו…
