זו הדרשה שנשאתי בשישי האחרון בבית הכנסת אוהל אברהם
נכחו:
משלחת של אנשי איגוד הכנסיות, אנשי חיפה בוסטון, הרבה הרפורמית של אנגליה.
נולדתי ילד שונה וגם קצת אחר. מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי לעסוק בדברים שלחבריי נראו זרים, שונים ומשונים. ילד שמתחביביו הבולטים – הדיינות פוליטית, צפייה בסרטי דרמה תקופתיים וקשקושים עם הבנות הוא לא הדבר השכיח ביותר. תמיד בחירותיי היו שונות וגם כשהגעתי לגיל המצווה החלטתי בנמרצות שלא לעלות לתורה.
היהדות נתפסה בעיניי כדת כופה, חשוכה, סגורה ומשניאה. זיכרונותיי מבתי הכנסת שהגעתי אליהם ביום הכיפורים היו זיכרונות של תפילה רועמת וקרה בעיניו של ילד שהרגיש, ולא רק בגלל גובהו ומבנה גופו הצנום, כל כך קטן, מצומק ולא מבין כלום ממה שקורה מסביבו.
פרשת השבוע היא פרשת ויקרא העוסקת בדיני הקורבנות. בזה אחר זה מפורטים בפרשה דיני העולה, דיני המנחה, דיני השלמים, דיני החטאת, דיני קורבן עולה ויורד ודיני האשם. למעשה, מועלית על הכתב הביורוקרטיזציה של המנהג העתיק – מתי, איך וכמה מקריבים.
הפרשה שלנו מתחלקת לשני שערים:
האחד הוא שער קורבנות הנדבה העוסק באדם שמרצונו החופשי מבקש את קירבת האלוהים ובאמצעות העלאת הקורבן הוא מבטא את כמיהתו לקרבת האל. ואילו השער השני הוא שער קורבן החובה העוסק באדם החוטא ובסוג זה של קורבן אנו דנים בדרכי התיקון של החוטא וחזרתו בתשובה בתוך שער זה בין הדינים העוסקים בהעלאת הקורבנות וסוגיהם יש אחד, מעניין ומעורר שאלות:
קורבן עולה ויורד – את הקורבן הזה מניחים על שלושה סוגים של חטאים – אם אדם היה עד לאירוע ונמנע מלהעיד עליו, אם אדם נגע בנבלת בעל חיים טמא, לא שם לב לכך ונכנס לבית המקדש והאחרון- במידה ואדם נשבע לעשות מעשה מסוים אך בטעות הפר את שבועתו.
במסגרת דינים אלו ישנה הבחנה ברורה בין סוגי הקורבנות- אם החוטא עשיר- יביא קורבן יקר כמו כבשים ועיזים, אם הקורבן עני- יביא קורבן זול כמו גוזלים ואם הוא עני מרוד יביא קורבן סמלי- מנחה מן השעורה.
פרשנים רבים ניסו לתהות על ההבחנה של חטאים אלו מחטאים אחרים ועל הכפרה הפרוגרסיבית על רקע המעמד כלכלי. דון יצחק אברבנאל שהיה מגדולי ספרד מפרש את הרעיון- שלושת החטאים האלו הם בנאליים, כל אחד יכול בטעות ליפול בהם ודיני הקרבן לפי המעמד הכלכלי הם נכונים לכל סוגי החטאים גם יחד. החידוש של אברבנאל קומם לא מעט פרשנים והיו כאלו שראו בכך כחריגה מסמכותו של פרשן תורה שכדאי לו במקום לייצר מדרשים חדשניים לדבוק במסורת המקובלת. יתכן שאם אברבנאל היה חי בימינו עוד היו מעליבים ומכנים אותו רפורמי.
המשמעות הרעיונית היא שהתורה מבקשת לחבק כל אדם שהתרחק וככל שנעמיד רף גבוה מדי לחוטאים- הם יתרחקו עוד יותר.
אם כך מעניין להתעסק בשורש המילה קורבן שהוא קרב- היוצר את המילה קרבה. חידושו של אברבנאל מוציא את התורה מהקונספט של הקרבת קורבנות במובן הפרוצדוראלי ויוצק בהם תוכן שבו כל אדם יכול להתקרב לדתו ולאלוהיו ומבלי חשש למחיר הכלכלי שעליו לשלם. אלוהים רואה את כולם שווים והוא, בניגוד לבני האדם יוכל לזנוח את צלעות הכבש ושיפודי האנטריקוט ולהסתפק בפת לחם בכדי לקרב את החוטא שידו אינה משגת.
על פי מסורת עתיקה שנשמרה מאות שנים- מתחיל כל ילד את לימודיו בחדר דווקא בפרשת ויקרא. מדוע להתחיל בפרשה של חוקי קורבנות ולא בסיפור הבריאה הציורי או בסיפורי ספר שמות העסיסיים? המדרש מסביר: "יבואו טהורים ויתעסקו במעשי טהורים". נפשו של הילד טהורה היא ולכן הוא יכול להתעסק במשמעות האמיתית של התקרבות לאל.
לדעתי, המשמעות היא שידע כל ילד לפני שהוא מתחיל את העיסוק בתורה: היהדות היא איננה ביורוקרטיזציה, נהלים וחוקים, מאחוריהם מסתתר עולם ערכים שלם. והיהדות היא בחירה של מינונים- כמה לצורה וכמה לתוכן.
כשאימא שלי שמעה על רב מגניב שמנגן בגיטרה הסכמתי ללכת לקבלת שבת ולפתע התפילה הרועמת וההרגשה המוקטנת נהפכה לשירה נעימה ולמקום רחב להשתלב בו. זה היה השיעור הראשון שלי ב"חדר הרפורמי".
היהדות שאנו בוחרים להגשים כאן איננה יהדות של קורבנות ומקרבנים היא יהדות של התקרבות, של הדברות, של תיקון עולם.
ולא סתם משתתפים מאות אנשים בתפילות המשפחות הצעירות, במשלחות בני הנוער, בבתי המדרש ובתפילות. הכמיהה ליהדות של קרבה היום, בישראל, היא כמיהה שיש לה כאן בית.
[bs-thumbnail-listing-2 columns="4" title="אסף זגריזק" tag="238" count="4" pagination-show-label="0" pagination-slides-count="3" slider-animation-speed="750" slider-autoplay="1" slider-speed="3000" bs-show-desktop="1" bs-show-tablet="1" bs-show-phone="1" paginate="slider"]