המסע לפולין שי כרמי נובמבר 2018
לקיים מסעות לפולין או לא, זאת שאלה שעלתה הרבה בשנים האחרונות
האם זה נכון לשלוח מתבגרים לראות שואה?
האם זה לא מוגזם מידי או מאולץ ?
האם יש צורך בזה בכלל ? ומה הטעם ?
אז אני החלטתי כן לצאת, כי היה לי חשוב, כי לימודי שואה הם לא רק לבגרות.
ואני רוצה להגיד לכם משהו: אני לא מתחרטת על כלום זאת הייתה אחת החוויות היותר משמעותיות ועוצמתיות שהיו לי בחיים.
(בהמשך הכתבה תמצאו וידאו מהמסע)
110 אנשים יצאו במשלחת לפולין. בית הספר חילק אותנו לשלוש קבוצות (שלושה אוטובוסים). כמובן שלמשלחת הייתה הקדמה, ומפגשי הכנה בבית הספר. המשלחת לפולין היא משלחת מסודרת ומאורגנת מאד, הכל מטוקטק ועובד כמו שעון, יש לו״זים שחובה לעמוד בהם. יש בידוק בטחוני לפני כניסה לאוטובוס, לפני כניסה למלון, לפני כניסה בעצם לכל מקום.
יש חוקים מאוד קפדניים, כשמדובר בביטחון שלנו, כדי למנוע בעיות כאלה ואחרות.
למשלחת מתלווה מדריך מיד ושם (שגם העביר את מפגשי ההכנה) וקב״ט לכל קבוצה.
[bs-white-space]
אז יצאנו למסע וכן זה מסע, לא טיול. עמדתי, הלכתי, ראיתי ושמעתי דברים קשים, שכל כך קשה לתפוס ולדמיין.
אני רואה את החיים שלי היום ורק מנסה לשים את עצמי במצב הזה ולא מצליחה,
כי לקחת מתבגרים ולשים אותם בכפור, שיעמדו במעילים וינסו לדמיין איך אנשים הלכו שם ערומים, זה קשה, לא רק פיזית אלא גם מנטלית ומחשבתית.
לנסות לגרום למתבגרים לדמיין מה קרה באותו המקום שבעים שנה קודם לכן זה קשה
וכן אני חושבת שהצלחתי להגיע לשם וואללה אני יכולה לזקוף את זה לזכותה של המדריכה, מיכל, מטעם יד ושם שהעבירה לנו את ההדרכות במסע ולוותה אותנו לאורך כל הדרך. מיכל ידעה מתי צריכים להגיע סיפורים אישיים ומתי צריך לתת עובדות יבשות שיתנו פרופורציה לאיפה שאנחנו נמצאים.
הגענו, כמובן, לכל המקומות אליהם מגיעות כל המשלחות: אושוויץ-בירקנאו, טרבלינקה, מיידנק, חלמנו, גטו ורשה גטו קראקוב. שהם "מקומות חובה" אם באמת רוצים לראות איפה התרחשו זוועות שואת העם היהודי.
[bs-white-space]
אבל המקומות שהכי נגעו לי אלה דווקא המקומות שבהם אי אפשר היום לראות כלום, רק לדמיין, כמו יער זביליטובסקה גורה, יער בו לפני שבעים שנה הוציאו הנאצים להורג אלפי יהודים, רק בגלל היותם יהודים. אנחנו הגענו ליער הזה בסתיו. היער מהמם בשלכת כתומה. פסענו ביער ובעודנו מסתכלים סביב, ראינו, בין העצים, כמות גדולה של קברי אחים גדולים. אחד מקברי האחים הוא קבר של 800 ילדים יהודים שנרצחו בדם קר.
כשמסתכלים עליו ממבט ראשוני אפשר אפילו לחייך כי אומנם זה קבר אבל הוא צבעוני, פרחוני ומלא ״חיים״, מסביבו אנשים הניחו המון קופסאות של בועות סבון ואני נעמדתי שם ולא הפסקתי להפריח בועות סבון, במין דחף כזה שאני לא באמת יודעת להסביר פשוט נעמדתי והפרחת בועות.
ליד אותו קבר הילדים, מיכל, המדריכה שלנו, החליטה שנעשה את טקס הקראת השמות. כל תלמיד הביא שם/שמות של קרובי משפחה, חברים, מכרים, אנשים שהוא שמע עליהם שנספו בשואה. עמדנו שם וכל אחד הקריא בתורו את השם ולאחר מכן קראנו ״יהי זכרו/זכרם ברוך״ , אני יכולה להגיד באופן חד משמעי שזה היה אחד הרגעים הכי עוצמתיים שהיו לי בחיים.
וכן, היו לי הרבה רגעים כאלה, במהלך המסע, כי בשבוע כזה אינטנסיבי, יש הרבה רגעים שכל אחד תופס את עצמו והוא קצת ״שוקיסט״ ולא ממש מובן לו איפה הוא נמצא וזה לגמרי בסדר, ובאותו הזמן יש גם כאלה שיש להם רגעים שהם פתאום מקבלים איזה הבהרה של המציאות או הברקה או איזה מחשבה שעלתה להם.
ואני רוצה להגיד שאחד הדברים היותר מיוחדים הוא דווקא לצאת למסע כזה כשאני עוד נערה ושאני חלק מבית ספר. כל נער לוקח את זה לכיוון שלו, עם היצירתיות שלו, היו הרבה ילדים שכתבו, ציירו, הלחינו, או סתם פתחו לדיון דברים שהיה להם חשוב להגיד (כמובן שכל יומיים שהיה לנו מפגש סיכום יום שפתחנו ודיברנו על הדברים).
בכל ערב התקיים מפגש סיכום יום. באחד ממפגשי הסיכום, המורות שלנו דיברו איתנו על משפחות ושאלו אותנו איך אנחנו חושבים שהמשפחה שלנו הייתה מתנהגת במצב קיצוני שכזה, האם, אחרי שאנחנו נמצאים פה, אנחנו חושבים שאנחנו מרוצים מהמצב המשפחתי שלנו, האם אנחנו באמת מכירים את האחים שלנו ונותנים להם מספיק תשומת לב? לאחר מכן, כל אחד מאיתנו קיבל מכתב שההורים שלו כתבו לו – כמובן שזה היה מאוד מרגש.
מה שיפה לראות בבני נוער הוא, שלרגע אנחנו יכולים לפרוק ולדבר על מה שאנחנו מרגישים ולרגע אחר להיות בני נוער עם החברים, לצחוק במלון, לשיר באוטובוס, לצאת מהבועה הזאת של שואה ולחזור לרגע לחיים שלנו, קל לנו להתנתק ולשנות מצבים, וכמובן שכל אחד יודע מתי צריך להיות רציניים ולהקשיב ומתי אפשר להתפרק ולחזור למצב החברי והשובב (כי בכל זאת, מדובר בנערים בכיתה יב', שיודעים להציב לעצמם גבולות).
הרבה כתבו את הרגשתם, במהלך המסע, וכך גם אני:
מיספרים…
במסע לפולין מסכת התמימות נעלמת
כי כשנמצאים במסע לפולין המספר הוא לא רק מספר הוא מקבל משמעות
עכשיו אי אפשר להגיד שישה מיליון סתם ככה
כי שישה מיליון זה מספר ענק, עצום אפשר להגיד אבל ..
כשאני מנסה לדמיין שישה מליון
אני מנסה אבל פשוט לא מצליחה
שישה מיליון
אני מנסה להתאים את המספר למספרים שאני מכירה המשפחה שלי, החברים שלי שמבחינת כמות אפילו לא מתקרבת ל78,000 הנרצחים במידנק
השבט שלי בצופים הוא כל כך מעט לעומת 100,000 שמתו מרעב, מקור, או מהתעללות בגטו ורשה ושוכבים מתחת לאדמה בקברי האחים.
הילדים בבית ספר שלי אפילו לא קמצוץ מתוך 320,000 הנספים בחלמנו.
העוקבים שלי ושל כל החברים שלי ביחד באינסטגרם אפילו לא אחוז המספר מ 870,000 הנרצחים בטרבלינקה.
העיר שלי היא פחות מרבע, מליון וחצי הילדים שנרצחו בדם קר ולפעמים בייסורים.
אז שישה מיליון, שישה מיליון, שישה מיליון אנשים שישה מיליון סיפורים, שישה מיליון שמתוכם אבות, אמהות, ילדים, ילדות, סבים ,סבתות.
אני מנסה לדמיין אבל באמת לא מצליחה
שישה מיליון נפשות שנפלו בייסורים, נפלו רק בהיותם יהודים
ומה שאני רואה פה בפולין זה 17,000 אבנים, 40,000 נעליים ו7 טון אפר, שמנסים לתת שמץ של מה שקרה פה, פה ממש פה. באירופה הקרה, בפולין העצובה, בתוך החומות שאת השרידים שלהן עדיין אפשר לראות
אבל אתם יודעים מה, מעבר לכל המספרים הענקיים האלה ישנם גם השורדים כנגד כל הסיכויים והמספרים שכן משנים
4 השורדים מחלמנו
1,100 יהודי שינדלר
6,000 ניצולי אושוויץ
27,000 חסידי אומות עולם
37,500 יהודי ארץ ישראל שהתגייסו ולחמו מסביב לעולם
50,000 ניצולים שהתחבאו בבורות, אסמים, מנזרים
250,000 ניצולי המחנות
500,000 יהודי רוסיה שהתגייסו לצבא האדום ולחמו למען סיום המלחמה
ומה איתם עם אותם אנשים שניצלו חלקם נשארו בארצות הזרות
וחלקם, חלקם עלו לארץ ממש כמו סבא זלמן וסבתא פנינה
מצאו פרנסה, בנו בית, הקימו משפחה ואיזה משפחה
8 ילדים
34 נכדים
20 ניניםולנצח נמשיך לספור…
שי יקרה
ריגשת מאד בכתיבה שלך ומאד נכון לשמוע מהרוח שלכם, התיכוניסטים עם מה הגעתם לפולין ואיך יצאתם. כל אחד ואחת עם המקום שלו בתוך חוויה מורכבת כזו. לבסוף… חוזרים הביתה. רואים את פאר המשפחה שהקימו הסבתות והסבים.
הם ניצחו!!!! עם כזה שבט, הם ניצחו!!!
בוודאי עוד תהיי בפולין בשלבים אחרים בחייך ותראי עוד דברים עם הנסיון והידע שתגיעי אז. תודה על השיתוף.