בתחילה אולי אפתיע חלק מהקוראים ואומר: תקציב החינוך הוא שיוויוני בבסיסו אולם לעולם הוא לא יוכל ליצור שיוויון וההסבר לפנינו.
אני רוצה לספר על 4 ילדים הלומדים במערכת החינוך הישראלית: נעמי מצפת, ח'ליל מרהט, אופק מתל אביב ונילי מכפר סבא.
ארבעת הילדים לומדים במערכת החינוך המקבלת תקציבים מממשלת ישראל. התקציב ניתן לכל רשות מקומית עבור הילדים הלומדים בה ומחולק ביניהם כך שכל הילדים הלומדים במערכת החינוך בישראל – מקבלים את אותו סכום פר תלמיד.
לכאורה, יש כאן התייחסות הוגנת ושיוויונית אם כך למה הפערים בין התלמידים במדינת ישראל הולכים ומחריפים והם מתאפיינים במיקום גאוגרפי ושיוך לקבוצות סוציו אקונומיות מסויימות?
מסתבר שתקצוב התלמידים אינו מסתיים במה שמעניקה הממשלה. לתקציב זה מתווסף תקציב נוסף של הרשות המקומית שמחליטה כיצד היא רוצה ויכולה לתקצב את החינוך בשטחה, כך שהדברים משתנים כשזה מגיע לישוב בו לומדים הילדים.
למשל, נעמי לומדת במערכת החינוך בצפת. עיר עתיקה וחשובה במורשת היהודית המכונה גם עיר המקובלים ושוכנת בסמיכות לחצור הגלילית, קרית שמונה וישובים כפריים. צפת היא רשות עניה, כי רוב תושביה אינם מסוגלים לשלם ארנונה, ההכנסות מעסקים הן נמוכות ולכן תוספת התקציב לחינוך שעיריית צפת יכולה להעניק לתלמידיה בנוסף לתקציב הממשלתי היא נמוכה.
גם ח'ליל מרהט אינו ממש נהנה מתוספת יפה לתקציב החינוך שמקבלת עירו מהממשלה, ברהט אין מוסדות כלכליים או עסקים חזקים ולמרות שרהט הוכרזה כעיר, הגברים שבישוב משרתים בצבא, סמוכה לעיר גדולה-באר שבע ולכמה ריכוזי תעסוקה; השכר הממוצע של תושביה הוא נמוך מאוד ולכן גם ברהט אין הכנסות יפות מארנונה ומיסוי המתווספים לתקצוב הממשלתי או תמיכה בתלמידים ע"י כספי ההורים.
לא פלא שאחוז הניגשים לבגרות בישובים אלו הוא מתחת ל-40%. נותר רק לחשוב מה האופק התעסוקתי המצפה להם ומה הם חשים כשהם מגיעים לגיל בו הם מתגייסים לצבא ורואים את עצמם מול חבריהם וחברותיהם ממקומות אחרים בארץ שמציאות החיים בהם היא שונה, או כשהם צריכים לעמוד ברשות עצמם.
לעומתם, אופק מתל אביב ונילי מכפר סבא גרים ברשויות הנהנות מאוכלוסיה חזקה. בשטחי הרשויות שבו הם גרים, פועלים עסקים רבים ומצליחים: חברות עסקיות, הייטק, תקשורת, ומקצועות צוארון לבן קובעות את משכנן במקום בשל היותו מרכזי, נוח ותמיד טוב לשכון במקום בו כבר ההצלחה שורה ומהווה השראה וחיבור אינטרסים.
הרשויות שבהן גרים נילי ואופק גם מתאפיינות באחוז גבוה של ניגשים לבגרות ובמערכת חינוך איכותית, במערכת חינוך פרטית המתחדשת כל העת. כיצד? משום שהרשויות מתקצבות את תחום החינוך בסכומים גבוהים. הן יכולות להרשות לעצמן, משום שהן נהנות מגביה גבוהה של כספי המיסים והעסקים הרבים המכניסים לקופת הרשויות כספים רבים המשמשים תוספת נכבדה על תקציב החינוך המתקבל ממדינת ישראל. ברשויות אלו, ההורים מוכנים לשלם עבור שירותים נוספים, חלקם בוחר גם בבתי ספר פרטיים יחודיים הפועלים בסביבתם.
לא שאין אוכלוסיה חלשה בערים שבהם גרים אופק ונילי וגם בערים דומות אחרות, אולם אחוז האוכלוסיה החזקה הוא גבוה ומפצה על הקבוצה החלשה. כמות העסקים והכלכלה החזקה שבמקום, מייצרים הכנסה בטוחה וגבוהה המעשירה את קופת הרשות המקומית.
ניתן לציין למשל גם את שוהם, שהיא העיר המובילה באחוזי הניגשים לבגרות. שוהם היא עיר צעירה, בה חיה אוכלוסיה מחתך סוציו אקונומי גבוה ועסקים חזקים היושבים בתחומה. אין ספק שהתקצוב הנוסף שמעניקה שוהם לתלמידיה, מייצר את ההבדל העצום בין תלמיד ממערכת החינוך של שוהם ולבין חברו מצפת.
מסתבר שתקציב שיוויוני אינו מצליח לייצר את שיוויון ההזדמנויות של כלל תלמידי ישראל. כל עוד יתווספו לתקציב השיוויוני תוספות מתוך הרשויות המקומיות, לעולם לא יהיה מדובר בשיוויון. התוספת שמסוגלת כל רשות לתת בהתאם ליכולתה הכלכלית היא הגורם המבדל, היוצר את הפער העצום שרק הולך ונפער. השלכותיו של הפער על החברה שלנו הן קשות ויוצרות תהליכים הרסניים: פערים חברתיים, כלכליים, השכלתיים, התגברות הפשע, התפוררות חברתית ותסכול עמוק; וכל אלו מהווים סכנה גדולה לחברה הישראלית.
ישנה אפשרות לדרוש את הגדלת את תקציב החינוך. התקצוב לכל תלמיד יגדל וכך גם חלקם של התלמידים מהרשויות החלשות ואז אולי נצליח לשפר את הטעון שיקום. אולם ממשלת ישראל קוראת לקיצוצים ולא לתוספות, אנו נמצאים בשעת חירום בה מקצצים אף בתקציב הביטחון שהוא בראש מעייני הממשלה, האם אפשר לקוות לתוספת משמעותית בתקציב החינוך שתחולל שינוי כה דרמטי? ומה עם תקציבי הרווחה, הבריאות? הלא כולם זקוקים לכסף כדי לייצר תוצאות טובות יותר.
וגם אם יוגדל תקציב החינוך, הלא כל אחד מבין שגם מה שיתווסף על הקיים, תמיד יהיה שונה כאשר זה יגיע לרשות המקומית שתוסיף עליו את חלקה: נעמי וח'ליל ימשיכו לקבל את מה שיכולה הרשות שלהם לתת בנוסף, אופק ונילי יקבלו את מה שהרשות שלהם מעניקה לתקציב החינוך כך שהפער ישמר ואולי רק ילך ויחמיר.
מסר קשה נוסף העולה מתוך המצב המתואר הוא חוסר האמון שיחושו הילדים הגדלים ברשויות החלשות כלפי מקום מגוריהם. מי שיש בו את השאיפה להתקדם ולהעניק לילדיו מציאות טובה יותר, סביר להניח שיחפש עתיד טוב ומבטיח, ינטוש את המקום לטובת רשות חזקה המאפשרת מרחב אפשרויות והזדמנויות. כך תמשכנה הרצועות הפריפריאליות להתרחב ויותר ויותר, הקהילות המקומיות תדלדלנה ותחלשנה והפערים יהיו גדולים מכדי לתקן אותם. אלו משמעויות המסוכנות לחברה ולמדינה בהיבט החברתי, בטחוני ולאומי.
שר החינוך הרב שי פירון, מבקש לקדם שיטת תקצוב שונה הקרויה: "תקצוב דיפרנציאלי" כמפתח לפתרון העיוות שנוצר. המודל שהוא מציע: במקום לתקצב את החינוך בסכום השיוויוני והמייצר בדיוק את ההפך משיוויון הוא מציע לפעול להעדפה מתקנת בתוך תקציב החינוך הקיים ולייעל את התקצוב לתלמידים על פי צרכיהם האמיתיים ומצבם ועל פי הפרופיל הסוציו אקונומי של כל תלמיד ותלמידה.
המפתח ליצירת זיהוי שיוויוני של צרכי התלמיד הוא הגדרתו של סל אישי לכל תלמיד – קביעת סל החינוך לתלמיד שיכלול את כלל שירותי החינוך להם הוא זכאי, לרבות תכניות לימוד, הוראה, מבנה, ציוד, נגישות למוסד החינוך, ביטוח, בטיחות, השאלת ספרים ושירותי תרבות .קביעת סל חינוך לתלמיד מגדיר למה זכאים התלמידים ממשלת ישראל ומהווה בסיס-לחישוב הדיפרנציאלי.
המדד לתקצוב שעליו מתבסס התגמול הדיפרנציאלי הינו "מדד טיפוח" ובו מדרוג של 10 מצבים המצריכים התייחסויות שונות לתקצוב. ככל שמדד הטיפוח גבוה יותר כך נצרך התלמיד לתקצוב גבוה וככל שהוא נמוך, כך התקציב עבורו יהיה נמוך. המדד מבוסס על מצבו הכלכלי של התלמיד, על הסביבה ממנה הוא מגיע, הרקע ההשכלתי של המשפחה ועוד. התהליך פשוט יחסית, אינו מגדיל את מסגרת תקציב החינוך ומשמש בסיס לחלוקה אפקטיבית, הוגנת, חברתית ואחראית בראייה לאומית לעתיד ארוך טווח ולמען הדורות הבאים.
לתקצוב הדיפרנציאלי שיקבל כל תלמיד יתווסף חלקה של הרשות המקומית ובכך יווצר איזון יחסי והוגנות.
המסר הבא לידי ביטוי בשיטת התקצוב הדיפרנציאלי הוא חזק ומכונן: המדינה מגדירה בדיוק למה זכאים התלמידים בישראל, מתייצבת לצידם של מי שאין להם ואומרת: "חשוב לנו שכל אחד ואחת יזכו לחינוך שעימו מסיימים בית ספר תיכון, ניגשים לבחינות הבגרות ועוברים אותן, אתם חשובים לנו כילדים וכאזרחים ובכך אנו מעניקים לכם את ארגז הכלים לפתוח בו את חייכם מנקודה של שיוויון הזדמנוית שהמדינה שלכם רוצה להעניק לכם".
בנוסף לכך, המסר שבתקצוב הדיפרנציאלי, נוטע ביטחון וידיעה בלב מי שגדלו ברשויות החלשות ואינם יכולים או רוצים לעבור למקום אחר, כי הם יכולים להיות בטוחים שילדיהם יזכו לחינוך טוב ואילו הם כבוגרים משכילים יכולים לבנות במקום את חייהם, לפעול לצמיחת קהילה מקומית, חזקה ומשכילה היוצרת התחדשות קהילתית.
הדורות הבאים שיגדלו במקום יהנו ממציאות תומכת ומרשות מקומית המסוגלת להעניק לתושביה איכות חיים, כלכלה מקומית חזקה, ומאחוז גבוה של תושבים הנהנים ממעמד סוציואקונומי טוב, השכלה ואיכות חיים.
ועכשיו נשמח שתספרו לנו אתם היכן לדעתכם חיפה נמצאת ביחסה לחינוך בעיר.