כ 80 אירועי תרבות, אמנות ושיח יתקיימו ברחבי הארץ במסגרת פסטיבל "עושים נפשות", המבקש להפחית סטיגמות, לפתוח שיח על בריאות הנפש ולתת במה למי שסיפורם נשאר לעיתים מאחורי דלתיים סגורות. גם בחיפה יתקיים אירוע מיוחד, שבו שירה, מוזיקה וסיפורים אישיים יהפכו את ההתמודדות הנפשית לנושא שאפשר לדבר עליו בגלוי.
מרחב שבו הכאב פוגש הכלה
"נפשות" הוא מיזם חברתי קהילתי המתקיים השנה בפעם התשיעית ברציפות. המיזם מקדם שיח פתוח על בריאות הנפש באמצעות תיאטרון, מוזיקה, שירה ואמנות. בשבוע שבין 15 ל 21 בנובמבר יתקיימו ברחבי הארץ עשרות אירועים במסגרת שבוע "עושים נפשות", שבהם יוצרים, מתמודדי נפש, בני משפחותיהם ואנשי אמנות וקהילה יציגו יצירות וסיפורים אישיים, במטרה להפחית סטיגמות ולאפשר מפגש אנושי בלתי אמצעי.
בשנים האחרונות, על רקע האירועים בישראל, קיבל הפסטיבל משמעות עמוקה במיוחד. היצירה והבמה מאפשרות עיבוד רגשי והחלמה ויוצרות מרחב בטוח שבו הכאב פוגש הכלה. פתיחת השיח הציבורי על מצוקות נפשיות, גם על המקומות החשוכים ביותר, היא אבן יסוד בחינוך למניעת אובדנות ומעניקה למתמודדים תחושה שהם אינם לבד.
האירועים יתקיימו בפריסה ארצית וגם באופן מקוון, ויכללו תערוכות אמנות, סדנאות כתיבה, מופעי מוזיקה, שירה ותיאטרון. אירוע הפתיחה יתקיים בירושלים, ולצדו תתקיים פעילות בחיפה. אחד האירועים החיפאיים ייערך ב- 16 בנובמבר במרכז "חדרים" לתרבות יהודית ישראלית, ברחוב קריית ספר, ויעסוק בחיבור שבין התמודדות נפשית, יצירה והיכולת לפתוח דלת אל מה שבדרך כלל נשאר סגור.
ייחודו של הפסטיבל הוא בכך שאינו מוכתב מלמעלה. האירועים נולדים מתוך הקהילה עצמה, ביוזמת מתמודדי ומתמודדות נפש, בני משפחותיהם, אמנים ואנשי מקצוע, הפועלים יחד בהתנדבות ובשותפות.
במה פתוחה, מפגש קהילתי
מאחורי המיזם עומדות ד"ר סיון רגב ורוני דילר, שתיהן מרפאות בעיסוק שעבדו במסגרות קהילתיות עם מתמודדי נפש וראו עד כמה היצירה משמעותית בתהליכי השיקום. ד"ר סיון רגב סיימה את הדוקטורט שלה באוניברסיטת חיפה וכיום עובדת באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. את רוני דילר הכירה במסגרת העבודה המשותפת. "רוני הייתה המדריכה שלי בשנה האחרונה ללימודים. היא תמיד אומרת שאם רוצים שמשהו יצא לפועל, צריך למצוא אישה עסוקה. נשים עסוקות יודעות לעשות הכול", היא אומרת.
הכול התחיל לפני כמעט עשר שנים, מתוך רצון ליצור במה פתוחה למתמודדי נפש במרחב הציבורי. "רוני ניהלה מסגרת תעסוקתית, ושם פגשה סטודנט שביקש להופיע וחיפש במה שתוכל להכיל את היצירה שלו. גילינו שיש עוד מתמודדי נפש שרוצים להופיע ולפתוח דלת. יצרנו לראשונה במה פתוחה סביב יום הסובלנות. זה היה פסטיבל אמנותי, קהילתי וחברתי", מספרת ד"ר סיון רגב.
עם השנים התרחב המיזם והפך לשבוע פסטיבל ארצי בשם "עושים נפשות", סביב יום בריאות הנפש העולמי החל באוקטובר. בישראל, בשל החגים וענייני המלחמה, הועבר האירוע לנובמבר. בהמשך נוספה גם תערוכה שנתית של "נפשות", והשנה זו הפעם השנייה שבה היא מתקיימת. במסגרת קול קורא מוזמנים מתמודדים, בני משפחות ואנשי מקצוע לשלוח יצירות ולהביא את נושא בריאות הנפש לקדמת הבמה.
יצירה ושיחה • להוריד סטיגמות
הדרך להקמת הפסטיבל לא הייתה פשוטה. בתחילת הדרך היוזמות לא ידעו כיצד להפיק פסטיבל, אך ארגונים רבים סייעו להן לצמוח ועדיין תומכים בעשייה. רגב ודילר מדגישות את חשיבות שיתוף הפעולה עם הרשויות המקומיות והארגונים בקהילה. לדבריהן, פנייה של תושבים לרשות המקומית שלהם יכולה ליצור השפעה משמעותית בהנעת יוזמות כאלה.
היוזמה נולדה מתוך שנות עבודה מקצועית בקהילה. "ראינו שאמנות עובדת. יש לה מקום להגיד את מה שרוצים, הגבולות עמומים והשייכות מחזקת. אנשים שלא יוצאים מההוסטל, פתאום יוצאים, שומעים זמר ששר את מה שהם מרגישים ומגלים שאפשר לדבר. זה מניע חזק מאוד שלנו", מספרת ד"ר רגב.
גם בשנה שבה פרצה המלחמה הן לא ויתרו על הפסטיבל. האירוע היה אמור להתקיים ב-12 בנובמבר, ולאחר שהתלבטו אם לקיימו, פנו למשתתפים ושאלו לדעתם. "הייתה אמירה חזקה מאוד שכן. הם אמרו שיש להם מה לתת לחברה הישראלית שעברה שבר, כי גם הם עברו דברים. עשינו הרבה בזום והייתה השתתפות. זה היה חזק".
תיאטרון ניקו ניתאי, תמך במפגש הזום הראשון. הטקסטים שהוקראו היו לא פשוטים, ונגעו בטראומה שהתרחשה באותה עת. גם מאחורי הקלעים נדרשת אחריות מקצועית. רגע לפני מופע, מתמודדים עלולים לחוות ירידה במצב הרוח ויש צורך להחזיק את המרחב עבורם. "אנחנו לא מוותרות על האנשים. אנחנו משתדלות לקיים אירועים רבי משתתפים, כך שאם למישהו קשה באותו רגע, האחרים יכולים להחזיק אותו. לכל אירוע יש מנהל, והשותפויות שנבנו במשך יותר מעשר שנים יצרו קהילה חזקה. מדי שנה מצטרפים אנשים חדשים, אמנים ומתמודדי נפש שמביאים את סיפורם", מספרת רגב.
הכוח המאזן של האמנות
מתוך המפגשים נולדו יוזמות נוספות. באחד האירועים השתתפה אישה שהדגישה שאינה מדברת עברית היטב. בעקבות השיחה עלה הרצון ליצור פעילות גם עבור האוכלוסייה דוברת הרוסית. חברה בסטודיו הציעה להוציא קול קורא לתערוכה לעולים, וכך נולד הפרויקט "נשמות בודדות", העוסק בהגירה ובבריאות הנפש.
בחיפה נוצר שיתוף פעולה עם "הבית הקהילתי" בהדר, עם ארגון "עמיתים", המנגיש פעילויות ופנאי, ועם "מרכז חדרים", שמנהליו שמחו לשתף פעולה עם הפרויקט. באירוע החיפאי ייקחו חלק שלוש נשים: מעיין ל. ברזל, שתקריא משיריה, ונורית קרני ומיכל ויסברג, מוזיקאיות הכותבות שירים ויבצעו יצירות שנולדו מתוך ההתמודדויות האישיות שלהן. האירועים מתקיימים בהתנדבות. גם בקריית ביאליק יתקיים אירוע מוזיקה בשיתוף ארגון "עמיתים" וארגון "יאללה, קבוצת שכולו טוב".
ד"ר סיון רגב מבקשת להרחיב את שיתוף הפעולה גם עם עיריית חיפה. היא מאמינה שצריך למצוא את האדם שייקח את היוזמה ויוביל אותה. "צריך למצוא מישהו שיידלק על זה ויעזור להניע. מישהו שמבין איזה כוח יש ליצירה, לשיר ולהצגה בתהליך של שיקום נפשי. אנשים חושבים במונחים של טיפול, וחשוב לי להגיד שלאמנות יש הרבה כוח".
להסביר מה הנפש מרגישה
אחת הנשים שמביאות את הרוח היצירתית אל האירוע החיפאי היא מעיין ל. ברזל, בת 30, מתמודדת נפש ובעלת תואר בייעוץ חינוכי. היא כותבת שירה ומשתתפת באירועי הקראה ובכנסים. לפרויקט הגיעה כמעט במקרה, בעקבות קול קורא לאירוע הקראה למתמודדי נפש שהתקיים בתל אביב. "שלחתי, התקבלתי, הקראתי וכך נחשפתי לכל הפרויקט הזה".
מעיין מתמודדת עם פוסט טראומה מורכבת מגיל צעיר, לצד דיכאונות וחרדות. הכתיבה הפכה עבורה לדרך משמעותית לבטא רגשות ולעיתים גם להבין אותם. "כשיש רגש חזק או לא ברור, הכתיבה היא דרך להוציא אותו. לאחרונה מישהי פגעה בי. כתבתי שיר וזה עזר לי לשחרר. אחד התסמינים של הפוסט טראומה שלי, הוא ניתוק. לפעמים אני לא מבינה מה מתרחש בתוכי ורק כשאני חוזרת וקוראת את השיר שכתבתי, אני מצליחה לזהות ולהבין את הרגשות שלי".
לצד ההתמודדות, יש בחייה מערכת תמיכה משמעותית. היא נשואה לבן זוגה, שאיתו היא יחד, כבר 12 שנים, לאחר שהיו ידידים. "הוא ידע למה הוא נכנס והוא מאוד תומך ותמיד נמצא שם בשבילי. היו פעמים שהוא חזר הביתה באמצע יום עבודה כי הייתי בהתקף חרדה. כשהוא היה בחו"ל, הוא התקשר לאבא שלי שיבוא להוציא את הג'וק שהיה בבית באמצע הלילה". גם משפחתו מקבלת אותה ומכירה את הקשיים. בארוחות שישי שבהן לא היה לה כוח להשתתף, אפשרו לה לשבת בשקט על הספה בלי להקשות עליה. גם משפחתה שלה, תומכת ויש לה אח הצעיר ממנה בשנתיים וחצי, שאיתו היא חברה טובה.
מעיין מתארת את עצמה כאדם פתוח שאינו מסתיר את ההתמודדות. "אני מדברת על הדברים, ואנשים שמכירים אותי יודעים די מהר מה קורה איתי. אם הם לא רוצים לקבל אותי, הם יכולים ללכת. היו כאלה שהלכו והיו כאלה שנשארו, אבל לא ידעו להכיל ועזרתי להם ללכת. זה לגיטימי, זה קשה ולא כולם יכולים. אבל אני צריכה להיות עם אנשים שיכולים להכיל את זה". היא מספרת שתמיד הרגישה מבוגרת בנפשה וכיום משתתפת בחוגים של הפנסיונרים בקאנטרי ומרגישה חלק מהחבר'ה.
"נפשות בחדרים" מדברות על הכול
מעיין כותבת כיום בעיקר בשביל עצמה. "כשיצטברו מספיק שירים שיתחברו לספר, אני אשקול להוציא אותו. בינתיים אני שולחת שירים לאירועים ולכתבי עת. בעבר הוצאתי ספר בשם 'מכתבי אהבה', ספר שירים שלמרות שמו לא כל השירים בו רומנטיים".
"בא לי לעלות \ על רחבת הריקודים \ ופשוט להשתחרר \ לרגע אחד \ מהכל." היא כותבת באחד השירים שלה. באירוע החיפאי תקריא מעיין משיריה ולצד המופעים יתקיים שיח על ההתמודדות הנפשית ועל מקומה של היצירה בתהליך. "אנחנו מאוד מקוות שיהיה שיח, כי הרעיון הוא לפתוח דלת, שהקהל ישאל שאלות ואולי יוכל להבין יותר את ההתמודדות, את בריאות הנפש ואת היצירה כדרך התמודדות".
הכתיבה מלווה את מעיין מאז הילדות, אך הדרך לא הייתה פשוטה. דודתה, שהייתה קרובה אליה מאוד, חלתה בסרטן ומעיין החזיקה בתוכה כאב רב. בבית הספר הכירו ברגישות שלה והבינו שהיא מתמודדת עם חרדה, עוד לפני האבחון הרשמי שהגיע בכיתה י', לאחר שהחלה לחוות התקפי חרדה כמעט מדי יום, עד כדי קושי לתפקד. בהמשך הבינה שהמקום הטבעי שלה בכתיבה הוא השירה. סבה אהב מאוד שירה ולימד אותה לקרוא בגיל צעיר. כשהייתה בת שמונה הוא נפטר, ובהדרגה החלו להופיע כאבים פסיכוסומטיים, חרדות, דיכאון ומחשבות אובדניות. זו הייתה תקופה קשה גם למשפחה ואביה, שהיה הדאגן במשפחה, ניסה לתמוך בה.
גם ביחסים עם החברים היא נמצאת בתהליך של למידה. "החברים יודעים עם מה אני מתמודדת, אבל לא יודעים מה מצבי ברגע הזה. אני לא משתפת כשהתקופה קשה. אני תמיד שם בשבילם, לעזור ולייעץ, אבל רק מי שחי איתי יכול לשים לב מה באמת קורה, כי אין איך לברוח מזה".
אולי זה אחד הדברים שהופכים את המפגש ב"נפשות בחדרים" למשמעותי כל כך. מאחורי השירים, המוזיקה והיצירות עומדים אנשים עם סיפורים, כאבים, כוחות ויכולות. לא רק מי שמבקשים שיקשיבו להם, אלא גם מי שיש להם הרבה מה לתת. הפסטיבל מבקש להזכיר שבריאות הנפש אינה עניין שנוגע רק למי שמתמודד עם קושי נפשי. היא חלק מהחיים של כולנו, ולפעמים מפגש, שיר או יצירת אמנות עם סיפור אישי, הם כל מה שצריך כדי לפתוח דלת להבנה.