ראש ממשלה או פקיד קבלה? // דעה

תביעת הדיבה שספג ראש הממשלה בנימין נתניהו מראש השב"כ לשעבר, רונן בר, מציפה שאלה נוקבת: מה אומר התקדים הזה על דפוס מנהיגותו של ראש הממשלה?

כשל מנהיגותי: מדוע הטיעון "לא העירו אותי" סותר את אופיו של המשטר הדמוקרטי?

בדמוקרטיה פרלמנטרית תקינה, קיומה של מערכת הביטחון מבוסס על עקרון יסוד חוקתי אחד: מרות הדרג המדיני. הצבא, השב"כ, המוסד והמשטרה אינם גופים עצמאיים הפועלים בחלל ריק. הם אינם קובעים מדיניות, אינם מגדירים סדרי עדיפויות לאומיים, ואינם פועלים על דעת עצמם. הם זרועות הביצוע של הממשלה הנבחרת, שבראשה עומד ראש הממשלה. מתוך כפיפות מוחלטת זו נגזרת אמת פשוטה: הסמכות והאחריות הן של ראש הממשלה, שהרי הוא זה שמינה את שרי ממשלתו, קבע את המדיניות וזה שמקבל את ההחלטות. אם נתניהו לא מסוגל להנהיג ולשלוט ב"פקידים" וב"דיפ סטייט", שלטענתו היטעו אותו ולא פעלו על פי המדיניות שקבע, הרי שאיננו ראוי להנהיג.

הרמיזה החוזרת ונשנית מתוך דבריו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ולפיה הוא לכאורה פטור מאחריות למחדל ה-7 באוקטובר, מכיוון שגורמי הביטחון "לא התריעו ולא העירו אותו בלילה", אינה רק כשל לוגי, היא טיעון ילדותי המערער את עצם תפיסת ההנהגה הדמוקרטית.

הכשל שבצמצום האחריות לשיחת טלפון

להעמיד את אחריותו של מנהיג על השאלה אם קיבל שיחת טלפון בשעה 04:00 בבוקר פירושו לרדד את מושג המנהיגות לכדי תפקיד של פקיד קבלת החלטות ברגע האמת בלבד. תפקידו של ראש ממשלה אינו מתחיל ומסתיים בתגובה לאירוע נקודתי, אלא בעיצוב המציאות שהובילה לתוצאות.

זרועות הביטחון אינן פועלות בוואקום; הן פועלות בתוך המסגרת, המדיניות והתרבות הארגונית שמעצב הדרג המדיני לאורך שנים. אם זרועות הביטחון כשלו באופן טוטאלי – במודיעין, בהיערכות ובמענה המבצעי – הרי שהכשל הזה אינו הוכחה לחפותו של העומד בראש, אלא הוכחה לכישלונו בניהול, בהתוויית המדיניות ובבניין הכוח שהוא עצמו היה מופקד עליהם.

המדיניות היא שייצרה את המחדל

זרועות הביטחון לא כשלו במקרה. הן קרסו תחת משקלה של קונספציה אסטרטגית שהוביל ראש הממשלה במשך למעלה מעשור. מדיניות הכלת וחיזוק החמאס, העברת הכספים הקטריים, והחלשת הרשות הפלסטינית – כל אלה היו החלטות מדיניות מודעות של הדרג המדיני. הצבא והמודיעין בנו את תפיסת ההגנה שלהם ואת הערכות המצב שלהם בהתאם לגבולות הגזרה וההנחיות הללו.

כאשר מנהיג מוביל מדיניות מסוימת במשך שנים, ממנה את כל צמרת מערכת הביטחון, ומתעלם מצירי אזהרה רוחביים שהונחו על שולחנו בחודשים שקדמו לאסון – הוא אינו יכול לטעון לפתע כי הוא "קורבן" של דיווח לקוי מצד פקודיו.

המנהיגות כחובה מוסרית וחוקתית

במדינה דמוקרטית, המפקד העליון הוא המנהיג המדיני הנושא באחריות הכוללת לכל מה שמתרחש תחת משמרתו. כשם שראש ממשלה זוקף לזכותו הצלחות מבצעיות ומודיעיניות של זרועות הביטחון – גם כאשר לא היה מעורב בפרטי הפרטים של תכנונן – כך חלה עליו החובה הבלתי מעורערת לקחת אחריות מלאה על כישלונן.

תירוצים כגון "לא אמרו לי" או "לא העירו אותי" היא התנערות ממהות תפקידו של המנהיג.

יתירה מזו: הסירוב להקים ועדת חקירה מכל סוג שהוא, להתייצב מול הציבור ולהשיב על שאלות, ואפילו ההימנעות מלהגיע ללוויות, כל אלה מעידים על פחדנות. פחדנות איננה תכונה של מנהיג.

מנהיגות אינה נמדדת רק בהצלחות; היא נמדדת בראש ובראשונה ביכולת להתמודד עם כשלונות, לעמוד מול הציבור, להכיר בגודל המחדל של המערכת שבראשה אתה עומד, ולדעת שגם אם הזרוע הביצועית מעדה – הכתובת היא: ראש הממשלה.

אחריות האזרחים

לקראת הבחירות הקרבות, הדיון בסוגיית האחריות אינו רק עניין להיסטוריונים או לוועדות חקירה – הוא עומד בליבת הדילמה של אזרחי מדינת ישראל.

אם נשען על עקרונות היסוד של המשטר הדמוקרטי, הרי שהאחריות העליונה לביטחון המדינה ושלום אזרחיה אינה ניתנת למיקור חוץ. מנהיג המבקש שוב את אמון הציבור אינו יכול להחזיק במקל משני קצותיו: מחד לגבות את האשראי על הצלחות מערכת הביטחון, ומאידך להתנער מתוצאות כישלונותיה בטענה ש"לא העירו אותו".

התרבות השלטונית בישראל במבחן:

הבחירות הקרובות מעמידות למבחן לא רק דמויות פוליטיות, אלא את התרבות השלטונית בישראל: האם הציבור מקבל נורמה שבה העומד בראש מנקה את עצמו מכל אשמה ומטיל אותה על פקודיו, או שהוא דורש תרבות מנהיגותית של אחריות שלטונית ומוסרית מלאה?

ההצבעה בקלפי תהיה, בסופו של דבר, אמירה ערכית על דמותו של הטיעון "לא ידעתי" – והאם יש לו מקום בהנהגת המדינה.