מעבר למחלוקות – שומרים על הבית

ב-27.10.26 מגיעה מערכת הבחירות לכנסת אל רגע ההכרעה. אזרחי ישראל כולם יצאו אל הקלפיות כדי לקבוע את דמותה של המנהיגות הלאומית ואת כיוונה של המדינה, בשנים הבאות. במבט ראשון, הבחירות נראות כמו תהליך פוליטי-שיגרתי, מפלגות, קמפיינים, מצעים וקואליציות. אך כאשר צוללים לעומקם של דברים מגלים, כי עצם ההשתתפות בתהליך הדמוקרטי וכי האחריות לכלל הציבור, נשענות על שורשים מאוד עמוקים במקורות ישראל.

מהי מנהיגות ראויה?

בספר במדבר (פרק כ"ז), כאשר משה רבנו מבקש מה' למנות מנהיג חדש לעם, כי הגיעה העת לחילופי מנהיגות, הוא משתמש בביטוי מיוחד: "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם". חז"ל מסבירים, כי מנהיג אמת אינו מי שיושב במגדל שן, אלא מי שצועד בראש, קשוב לצרכי העם, נושא בעול ודואג לכל חלקי החברה.

על כן, כשאנחנו בוחרים נציגים לכנסת ולהנהגת המדינה, עלינו לזכור את המקורות העבריים הדורשים מאיתנו לחפש לא רק הבטחות ונאומים, אלא מידות טובות, יושרה, דרך ארץ ואחריות לציבור. כלומר, תכונות שהיו אבן יסוד של מנהיגי ישראל לאורך הדורות.

על החובה להשפיע

בפרקי אבות (פרק ב', משנה ד'), מופיע ציווי קצר וחד משמעי: "אל תפרוש מן הציבור".  הרמב"ם מפרש כי מי שפורש מדרכי הציבור ואינו משתתף בהכרעותיו, גם אם אינו עובר עבירה, מנתק את עצמו מהקהילה ומהעם.

היציאה לקלפי אינה, איפוא, רק בגדר זכות אזרחית, אלא גם ביטוי עמוק של ערבות הדדית, שהרי "כל ישראל ערבים זה בזה". החלטה שלא להצביע, לנצל את יום השבתון לעריכת קניות בקניונים, לטיול בשפת הים ולישיבה בבתי הקפה, היא ויתור על היכולת להשפיע על דמותה של החברה הישראלית, על ביטחונה, על כלכלתה ועל עתיד כולנו.

על שותפות בתיקון עולם

הנביא ירמיהו (פרק כ"ט) קורא לעם: "ודרשו את שלום העיר…כי בשלומה יהיה לכם שלום".  כשאנחנו מתבוננים בחברה הישראלי, בפסיפס האנושי המגוון של קהילות, עדות וסגנונות, המשתקף היטב גם בחיפה, הדרישה לדאוג לשלום הכלל מקבלת משמעות מעשית. ההצבעה אינה אלא הדרך של כל אחד ואחת מאיתנו, להיות שותפים אקטיביים בעיצוב החברה וב"תיקון עולם".

על חופש השיסוי

בשנים האחרונות ובעיקר ככל שאנחנו קרבים לבחירות, אנחנו עדים להסלמה חריפה בתרבות הדיבור במרחב הציבורי בישראל. הכפשות, השמצות גסות וכינויי גנאי, אינם עוד בגדר שוליים של פוליטיקה נמוכה, אלא הם הפכו לכלי עבודה מרכזי בשיח הפוליטי.
נוראה מכך היא העובדה שהשפה הקשה הזו כבר אינה מוגבלת לפוליטיקאים בלבד: היא זלגה בעוצמה אל אולפני הטלוויזיה והרדיו. אנשי תקשורת ושדרנים, שאמורים לייצג שיח ענייני, ביקורתי ומכבד, נגררים ואף מובילים, לעיתים, שימוש בכינויי גנאי ובהשפלה אישית של יריבים פוליטיים.
כאשר מצלמות הטלוויזיה והאולפנים הופכים לזירת התנגחות מעליבה, הנפגעת העיקרית היא החברה הישראלית כולה.

מוות וחיים ביד הלשון

בספר משלי (פרק י"ח) נקבע הכלל האלמותי: "מוות וחיים ביד לשון". חז"ל המשילו את המילה המעליבה לחץ שנורה מקשת. לאחר שהוא נורה, אי אפשר להשיבו עוד.

כאשר שדרן טלוויזיה או פוליטיקאי משתמש בכינוי גנאי מבזה, הוא אינו רק מבטא דעה. הוא גורם לנזק בלתי הפיך למרקם החברתי שלנו. 
על פי ההלכה "הלבנת פנים" (ביוש אדם ברבים) הוא מן האיסורים החמורים ביותר. במסכת בבא מציעא, נאמר כי "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים". השימוש במילים דורסניות בפריים-טיים הטלוויזיוני רומס את כבוד האדם ומטשטש את הגבול בין ביקורת לגיטימית לבין פגיעה והשפלה.

"חכמים היזהרו בדבריכם"

בפרקי אבות (פרק א', משנה י"א) מופיעה אזהרה מפורשת: "חכמים היזהרו בדבריכם".  אזהרה זו תקפה כיום יותר מתמיד הן עבור אנשי תקשורת ושדרני טלוויזיה והן עבור פוליטיקאים, שעל כתפיהם מונחת אחריות ציבורית ומוסרית כבדה ביותר.

כאשר הם משתמשים בשפה גסה ובהכפשות, הם אינם מורידים רק את רמת הדיון הציבורי, אלא גם מעניקים לגיטימציה למיליוני צופים לנהוג באותה דרך, ברשתות החברתיות ההופכות לרעילות. השיח הפוליטי הופך כך מזירה של מחלוקת עניינית לזירה של שפך דמים מילולי.
בית שמאי ובית הילל נחלקו עמוקות, כמעט בכל נושא, אך חז"ל מספרים כי הם נהגו זה בזה בכבוד ובדרך ארץ. המחלוקת הייתה עניינית ("לשם שמיים") ולא אישית או קנטרנית.
ערב הבחירות נראה, כי רוב הציבור הישראלי צמא לתרבות דיבור אחרת. כזו היודעת להביע עמדה נחרצת וחדה, אך שומרת על כבוד האדם ואינה מדרדרת לביזוי ולכינויי גנאי.

הציבור כמתרס

ב-27.10 התפקיד שלנו, כאזרחים וכצופים, אינו רק להצביע בקלפי, אלא גם לקבוע אילו נורמות דיבור אנחנו מוכנים לקבל. כשאנחנו דוחים שיח זול והשמצות אנחנו דורשים, למעשה, הנהגה ותקשורת יותר ראויים.

מעל יום הבחירות מרחף חשש כבד נוסף והוא: החשש מפגיעה בטוהר הבחירות ומזיוף קולות הבוחרים. במציאות המודרנית, השמועות והחששות מפני זיוף מעטפות, הטיית פרוטוקולים בקלפי, או התערבות בלתי חוקית בתוצאות, מערערים את אחד מאדני היסוד החשובים ביותר של חברה מתוקנת: אמון הציבור במערכת.
כאשר הציבור מאבד את האמון בכך שקולו יספר כראוי, הפגיעה אינה רק טכנית, אלא היא סודקת את הלגיטימיות של השלטון ושל המדינה כולה.

הציווי על הגינות

בספר דברים (פרק כ"ה) מצווה התורה על יושר מוחלט במסחר ובניהול מערכות ציבוריות: "אבן שלמה וצדק יהיה לך, איפה שלמה וצדק תהיה לך".
חז"ל למדו מכאן הקפדה חמורה ביותר על מידות ומשקלות: כפי שאסור לרמות במסחר ב"משקל מוטה" או "במידה כפולה", כך מקבל הדבר משנה תוקף בעיצוב עתידה של האומה. 

קלפי הבחירות היא "מאזני הצדק" של החברה. כל ניסיון להטות קול, להעלים מעטפה או לרמות בספירה, שקול לתרמית חמורה השודדת את רצון הציבור ופוגעת ביסודות המוסר.

"מדבר שקר תרחק"

אחד הצווים החריפים ביותר בתורה, מופיע בספר שמות (פרק כ"ג): "מדבר שקר תרחק".  התורה אינה מסתפקת באיסור לשקר, אלא דורשת להתרחק מכול מה שיש בו אף צל של רמאות, זיוף או מראית עין.

מזכירי הקלפיות, המשקיפים מטעם הסיעות השונות וכלל העוסקים במלאכת ספירת הקולות, נושאים על כתפיהם שליחות מוסרית ראשונה במעלה. חז"ל במסכת בבא בתרא, קובעים כי "עונשן של מידות (כלומר, שקרי משקל ומידה) קשה מעונשן של עריות", משום שהמפסיד מרמאות ציבורית אינו יודע כיצד לנהוג. זיוף בבחירות אינו אלא גזל של מיליוני אזרחים.

אמת מארץ תצמח

כאשר נגיע לקלפי כדי לבחור כדאי כי נזכור, כי חוסנה של החברה הישראלית אינו תלוי רק במי נבחר, אלא גם בשאלה איך נערכו הבחירות. הגינות ושקיפות אינן מילות קוד פוליטי, אלא הן נשמת אפה של התרבות העברית ושל חברה מתוקנת.

הרוחות סוערות, אך הבחירה באמת, בכבוד ההדדי ובשלום הפנימי היא הפתק החשוב ביותר שכולנו יכולים לשים במעטפה.