רוצה שקית בשקל?

הסיפור שלפניכם הוא המחשה של סיטואציה צרכנית מוכרת.

רינה נכנסת לחנות בגדים עם בתה הבוגרת. השתיים עברו בין המדפים, מדדו, התלבטו ובחרו בקפידה כמה פרטי לבוש.
מרוצות מבחירתן, ניגשו לקופה. סכום הקנייה הסתכם ב- 450 שקלים.
רינה הושיטה את כרטיס האשראי ושילמה.
כאשר הקופאית סיימה להעביר את הפריטים, נשמעה השאלה המוכרת: "רוצה שקית בשקל?"

רינה הביטה בבתה, אחר כך בשקית המונחת לצד הקופה, שעליה התנוסס שמה של החנות.
"מה את אומרת?" פנתה לבתה. "לא חוצפה שאחרי קנייה של 450 שקלים מבקשים ממני לשלם גם על השקית? ועוד שקית שמפרסמת את החנות? ומה בדיוק מצפים ממני, שאסחוב את כל הבגדים בידיים?"

אישה שעמדה מאחוריה בתור לא הצליחה להתאפק. "את צודקת בהחלט!
הם גובים מאיתנו כסף ובאותה הזדמנות הופכים אותנו לפרסומת מהלכת.
תבקשי שקית בלי הלוגו שלהם!"

הקופאית, שנקלעה בעל כורחה לדיון, השיבה בנימוס: "גברתי, אלה הנהלים של החנות.
כולם משלמים על שקית."
"אבל אני לא מוכנה לשלם כדי לפרסם אתכם." השיבה רינה.
"אני לקוחה, לא שלט פרסומת."

באותו רגע פתחה האישה שעמדה מאחוריה את תיקה ושלפה ממנו שתי שקיות לבנות, חדשות וללא כיתוב.
"קחי אחת," אמרה והושיטה אותה לרינה.
"אני כבר מגיעה מוכנה. נמאס לי לשלם על פרסומות של אחרים."

בתה של רינה, שעד אותו רגע הקשיבה לחילופי הדברים, התערבה אף היא.
"אני מוכנה לשלם שקל על שקית ללא פרסום. אם אני משלמת עליה, למה אני צריכה להסתובב ברחוב עם השם של החנות?"

הקופאית משכה בכתפיה.
"אני מבינה אתכן, אך אין לי שקית אחרת. אלה השקיות שאנחנו מקבלים."
"ואת לא חושבת שזה מוזר?" שאלה רינה.
"אני רק עובדת כאן," השיבה הקופאית.
"את ההחלטות מקבלים בהנהלה."

בינתיים התור התארך. לקוח שעמד בקצהו, התערב בחוסר סבלנות.
"על שקל אחד אתן עושות כזה עניין? הזמן שאנחנו מבזבזים כאן שווה הרבה יותר!"
האישה עם השקיות הלבנות הסתובבה לעברו.
"זה בדיוק העניין. כל פעם אומרים לנו שזה רק שקל. שקל פה שניים שם, ואנחנו משלמים בלי לשאול שאלות. למה בעצם?"
"ואם השקית הייתה עולה חמישה שקלים?" הוסיפה הבת.
"גם אז היית אומר שזה רק כסף קטן?"
הלקוח חייך במבוכה. "בחמישה שקלים כבר הייתי מביא שקית מהבית."
"כמה מעניין," השיבה רינה.
"אם כך, כנראה שהשאלה היא לא אם צריך לשלם, אלא כמה אפשר לגבות מאיתנו לפני שנתחיל להתנגד."
האישה מאחוריה הנהנה. "ומה שהכי מרגיז הוא שאנחנו מפרסמים את החנות, ועוד משלמים על כך!"
רינה הכניסה את הבגדים לשקית הלבנה שקיבלה, הודתה לאישה ויצאה מהחנות עם בתה.

אלא שהשיחה הקטנה ליד הקופה מעלה שאלה גדולה הרבה יותר.
שקיות הנושאות שמות של חנויות הפכו לחלק בלתי נפרד מהרחוב הישראלי. אנחנו צועדים איתן בקניונים, עולים לאוטובוסים, נכנסים לבתי קפה ומסתובבים במרחב הציבורי כששמות המותגים מתנוססים בידינו.

עבור החנויות מדובר גם באמצעי פרסום. שם העסק, הלוגו ולעיתים גם כתובת האתר מופיעים במקום בולט, וכל לקוח הנושא את השקית, חושף אותם לעיניהם של אנשים נוספים.

במשך שנים קיבלנו שקיות ממותגות כחלק מחוויית הקניה. בהמשך, עם התגברות המודעות לנזק הסביבתי של שקיות הפלסטיק, נכנס לתמונה גם התשלום שנועד לצמצם את השימוש בהן. בישראל קיימת חובת תשלום בחוק עבור סוגים מסוימים של שקיות נשיאה חד-פעמיות, ברשתות המזון הגדולות. לעומת זאת, בחנויות בגדים ובעסקים אחרים מחיר השקית עשוי להיקבע בהתאם למדיניות העסק. חשוב להבחין בין השניים.

המטרה הסביבתית של צמצום השימוש בשקיות חד-פעמיות חשובה ויש בהחלט מקום לעודד צרכנים להביא עמם שקיות רב פעמיות. אלא שלצד המטרה הזאת מתעוררת שאלה נוספת: מדוע צרכן שמשלם על שקית צריך לשאת עליה גם את הפרסומת של העסק? הרי חנות המעוניינת לפרסם את שמה בעיתון, בשלט חוצות או ברשתות החברתיות משלמת בדרך כלל עבור החשיפה. ואילו כאן הלקוח רוכש שקית, נושא אותה ברחוב ומעניק לעסק חשיפה נוספת.
אפשר לטעון שאיש אינו מכריח אותנו לרכוש שקית, וכמובן שאפשר להביא אחת מהבית, ואולי זה פתרון נכון. אפשר גם להבין את בעלי העסקים, כי עבורם ייצור השקיות ורכישתן כרוכים בעלויות.

אך האם היא מצדיקה בהכרח את שילוב הפרסום עליה כאשר הלקוח הוא המשלם?
מדוע שלא תעמוד לרשות הלקוח אפשרות לבחור בשקית פשוטה, ללא שם מסחרי?
ואם העסק מעוניין שהלקוח יישא את שמו ברחוב, אולי ראוי שישתתף בעלותה או יישא בה בעצמו.

זוהי שאלה ראויה, במיוחד בתקופה שבה יוקר המחיה מורגש כמעט בכל קנייה. והציבור נדרש לבחון שוב ושוב על מה הוא משלם.

כאשר תשלום קטן הופך להרגל שאיננו עוצרים לבחון, קל לנו לשכוח שגם כצרכנים מותר לנו לשאול שאלות.
ואולי בפעם הבאה שנעמוד בקופה ותישמע השאלה "רוצה שקית בשקל?" כדאי שנבין מה משמעותה של השקית המוצעת לנו.

כדאי שנזכור: אנחנו הלקוחות, לא המפרסמים. מדוע שנשלם על פרסום שלא ביקשנו?