אלה הליצנים שמייצגים את ישראל בחו"ל
מדינת ישראל משקיעה מאמץ רב בפעולות הסברה ובתדמיתה ברחבי העולם. אולם, עם כל הכבוד לדיפלומטים הישראליים, לפעמים כל מה שצריך זה ליצן
חודש מודעות ישראל התקיים לאחרונה במומבאי, הודו, ובמסגרת האירועים ארחה אורנה שגיב, הקונסולית הישראלית במומבאי, נציגים רבים של התרבות הישראלית, ביניהם: להקת רד בנד, שף, יינן (מומחה ליין), רופאים, מאמני כדורגל ו… שתי ליצניות רפואיות.
השתיים, "פומדורה" (רננה לוטם-אופיר הפועלת בוולפסון) ו"סוזי" (חמוטל אנדי הפועלת ברמב"ם), נמנות על ארגון "רופאי חלום" והן הוזמנו ע"י הקונסוליה במומבאי בכדי לפתוח את אירועי חודש מודעות ישראל.
שהותן של השתיים בהודו הייתה רצופה פעילויות וחוויות מרגשות. במשך חמישה ימים סיירו אנדי ולוטם-אופיר בבתי חולים שונים באזור, שכונות מצוקה ובתי יתומים כשהן מגייסות את החן הבינלאומי שעומד לרשותם של ליצנים ומתקשרות עם המקומיים בשפה נטולת מילים.
את ביקורן במומבאי פתחו "סוזי" ו"פומדורה" בבי"ח הממשלתי קם (Kem), המכיל למעלה
מ-2,000 מיטות אשפוז, ובביה"ח טאטא ממוריאל, בית חולים אונקולוגי המשרת חולים מכל הגילאים. במסגרת הביקורים עברו השתיים במחלקות הילדים והמבוגרים, הרצו לצוותים הרפואיים והקנו להם כלים ליצניים בסיסים לעבודה מול החולים. "הצוותים לא הכירו ליצנים רפואיים לפני כן", משחזרת אנדי את המפגש עם בתי החולים במומבאי, "השיחות וההרצאות עסקו בעיקר בשיטות העבודה וב'אני מאמין' שלנו, וזכו להתלהבות רבה. בית החולים הממשלתי אף ביקש להמשיך את הפעילות ולהכשיר ליצנים רפואיים מקומיים שיפעלו במסגרתו".
התחנה הבאה בה ביקרו השתיים היתה בית היתומים דון בוסקו, המשמש בית מחסה לנערי רחוב בגילאי 5-15. המפגש הזה הפך במהרה למסיבה שדיירי המוסד לא ישכחו עוד זמן רב: "כליצניות שסקרניות להכיר אותם נתנו להם במה", מספרת אנדי, "רקדנו וצחקנו המון, שיחקנו יחד ונהנו מאוד. המטרה הייתה להעצים אותם, ואני חושבת שבעיקר פיזרנו וקיבלנו חום אנושי". את ביקורן הבא קיימו שתי הליצניות בשכונת מצוקה, שם הן הסתובבו בשכונה כליצניות והופיעו בפני ילדים בגילאי גן. לאורך כל שהותן במומבאי ליוו את השתיים צוותי תקשורת מקומיים שתיעדו את הפעילות הצבעונית והלא שגרתית.
אנדי מספרת כי הביקור בהודו זימן לה לא מעט רגעים קשים, אך מספקים: "כשהגעתי להודו לא ידעתי למה לצפות. ידעתי שבמומבאי לא פועלים ליצנים רפואיים ושהם מאוד סקרנים. ציפיתי גם להיתקל במראות לא פשוטים, ואכן היו מפגשים שלא היה קל להתמודד איתם. זכור לי במיוחד ביקור בבי"ח, שם נתקלנו בארבעה ילדים קטנים שיושבים על הרצפה ללא השגחת מבוגר, כנראה יתומים. אנחנו לוונו על ידי הצוות הרפואי שאירח אותנו, וכשאנחנו נעצרנו, נעצרו גם הם. זה היה מפגש קשה כשמצד אחד יושבים ילדים עם מבט חשדן של מבוגרים בעיניים, ומצד שני כל המבוגרים שלא יודעים איך לגשת אליהם. באותה הנשימה אני יכולה לספר על רגעים נפלאים כמו ביקור במחלקת הילדים, שם פגשתי תינוק שהצלחתי להצחיק ללא הפסק, שוב ושוב. לאמו היה מבט של פליאה ואושר בעיניים נוכח המראה של בנה הצוחק".
עבור אנדי, העולם הגדול לא מהווה שום מגבלה. כליצנית רפואית היא מחזיקה ביכולת להיות בכל מקום ובכל זמן, ותמיד שייכת. לפני כשנתיים נסעה אנדי להאיטי, בכדי לסייע לנפגעי רעידת האדמה הקשה שתקפה את האי. אנדי עבדה בתור ליצנית רפואית בבית חולים שדה שצה"ל הקים בלב אזור האסון ופגשה שם ילדים, נערים, מבוגרים וזקנים שאת כולם איחדה החוויה הטראומטית. אנדי הצליחה לתקשר עם כולם בשפה הייחודית לליצנים רפואיים ולגרום להם לחייך. בהודו, כמו בהאיטי, אנדי לא ידעה לקראת מה היא הולכת, אך סמכה בעיניים עצומות על הליצנית שבה: "בבסיס הליצנות הרפואית עומד הרצון ליצירת קשר, "מסבירה אנדי, "הליצן פועל בתגובה למה שמתרחש כאן, עכשיו ולמי שנמצא מולו יהיה זה מנקה האסלות, ילד חולה או מנהל בית החולים. ליצנות היא כלי אוניברסאלי החוצה גבולות, נורמות, מנטליות, שפה, תרבות והיררכיה מעמדית. ליצנית לא משתייכת לאף קבוצה ובו זמנית יש לה את היכולות לעורר הזדהות ביחידים שבכל הקבוצות. את המהות הליצנית הזו יוצא לי לבדוק בעבודתי עם ילדים ברמב"ם וב"מאייר". הרי בחדר אחד יכול להיות ילד דובר רוסית, במיטה לידו ילדה דוברת ערבית ולידם תינוק בלול שמשפחתו מדברת רק אמהרית.
דבר נוסף שלמדתי בעבודתי ברמב"ם ובשאר המקומות שאני עובדת בהם,זה כשאדם נמצא במצוקה, אחד הקשיים הוא הבדידות. במפגש עם המקומיים הושטנו יד, ביקשנו להיכנס, ואם היה אישור ממי שעמד מולנו, אז לרגע היינו יחד והובלנו את הסיטואציה למציאות דמיונית. חווינו, לרגע, את המציאות אחרת. כך, בבית חולים בו השפה המודברת היא מהרטית, הצלחנו לתקשר עם כולם: ילדים, מבוגרים, צוות רפואי, מנקות ומאבטחים הודיים יצאו לרגע מהשגרה והצטרפו אלינו לעולם פנטסטי".