חיפה בקווים לדמותה • מה קורה כשהצילום החיפאי הופך לקולאז' גאומטרי

יש מקומות בחיפה שאנחנו כבר כמעט לא צריכים לצלם כדי לזהות: כיפת הבהאים על ההר, המפרץ, בתי הזיקוק, הים, הדקלים והבניינים הישנים לצד המגדלים החדשים.
לאחרונה ניסיתי לעשות משהו אחר עם כמה מהצילומים שלי מחיפה. במקום להשאיר אותם כפי שהם, לקחתי אותם כנקודת מוצא ופירקתי אותם בדמיון לצורות, צבעים, פסים ושכבות, כמו קולאז' עשוי מנייר. התוצאה היא סדרה שבה חיפה עדיין נוכחת וברורה, אבל נראית קצת אחרת.

לפרק כדי לראות מחדש

בתהליך העבודה עניין אותי במיוחד מה קורה כשמוציאים מהצילום את הציפייה ממנו להיות צילום של מקום. כשמסתכלים על בניין לא רק כבניין, אלא גם כצורה גאומטרית, כשקו של כביש הופך לפס צבע, חלון הופך לריבוע, הר הופך למשטח ושמיים וים יכולים להיפגש זה בזה כמעט כמו חתיכות נייר.

יש משהו בקולאז' שמאפשר לעשות את זה באופן טבעי. הוא אינו מחויב לחלוטין למציאות. אפשר לחבר דברים שלא נמצאים זה ליד זה, לשנות קנה מידה, להדגיש צבע מסוים, להשאיר פרט אחד מוכר ולהפוך את כל השאר למשהו כמעט מופשט.

דווקא מתוך הפירוק הזה התחילה להיווצר עבורי דרך חדשה להסתכל על העיר.
הצילומים המקוריים חשובים לי, וכאן הם הפכו לחומר גלם. לא רציתי "לעצב" אותם מחדש, אלא לבדוק עד כמה אפשר לקחת מקום מוכר ולהזיז אותו מעט הצידה, מספיק כדי שנצטרך להסתכל עליו שוב.

בין צילום, קולאז' ובינה מלאכותית

כאן נכנסה גם הבינה המלאכותית לתהליך.
אני משתמשת ב-AI ככלי בתוך תהליך היצירה, אבל לא כתחליף לצילום או לרעיון. הצילומים, המקומות וההתבוננות בעיר התחילו אצלי. אחר כך הגיע השלב שבו ניסיתי לתרגם את מה שראיתי לשפה אחרת, גאומטרית, שכבתית, כמעט ניירית.

השימוש בבינה מלאכותית מעלה כמובן שאלות על אמנות ועל יצירה. האם עבודה שנעשתה בעזרת כלי AI היא עדיין יצירה של האדם שהגה אותה? האם עצם היכולת של כל אחד להשתמש באותו כלי הופכת את התוצאה לפחות אישית?
אין לי תשובה חד־משמעית לשאלות האלה. אני גם לא חושבת שכל עבודה שנעשית בעזרת AI היא בהכרח אמנות, בדיוק כפי שעצם השימוש במצלמה לא הופך כל צילום ליצירת אמנות.
מבחינתי, השאלה המעניינת יותר היא מה האדם עושה עם הכלי. איזו תמונה הוא בוחר? מה הוא רוצה לשנות? מה הוא משאיר? איזה צבע, צורה או זווית מעניינים אותו? מתי הוא יודע לעצור?
במובן הזה, העבודה הזאת היא עדיין המשך של הפעולה שממנה הכול התחיל, פשוט להסתכל.

חיפה המוכרת, בעיניים קצת אחרות

אולי זו גם הסיבה שבחרתי בחיפה. אני תושבת העיר כבר 40 שנה, ומסתובבת עם המצלמה ברחובות ובשכונות, מצלמת את הטבע המקומי, ציפורים, חתולים, בניינים וצילום רחוב. בהדר, בעיר התחתית ובמקומות נוספים בעיר. אני מוצאת שוב ושוב דברים שמושכים את העין. נדמה לי שלחיפה יש הרבה סיפורים לספר, סיפור היסטורי על בניין ישן, תולדות הרכבת בעיר, שכונה שמשתנה, או פשוט רגע קטן ברחוב.
זו עיר שקל מאוד לזהות. יש בה הר, ים ומפרץ; שכונות ישנות לצד בנייה חדשה; טבע בתוך העיר; אדריכלות, תעשייה, צבעים, שכבות של היסטוריה.
אבל כשמפרקים את אותם דימויים לצורות וצבעים, משהו משתנה. פתאום כיפת הבהאים יכולה להיות רק משולש או קשת. המפרץ הופך למשטח כחול. בניינים הופכים למלבנים. קו הרקיע הופך למערכת של קווים. משהו כמעט נאיבי אפילו. ואז, לרגע, אנחנו אולי מפסיקים לזהות את המקום ורק אחר כך מזהים אותו מחדש.

וזה, מבחינתי, כל העניין

לא להמציא חיפה חדשה, אלא לנסות לראות מחדש את חיפה שכבר נמצאת מול העיניים שלנו, הפעם בעזרת הכלים של היום. אני לא מנסה לשבח את הבינה המלאכותית או לבקר אותה, אלא פשוט לבדוק מה קורה כשמחברים כלי חדש עם הדבר המוכר לי כבר שנים — הצילום.