פעם שלישית בשבוע אחד
גם עבורי זה שיא.
יום שישי, רכבת של שבע
חום אוגוסט
כולם בבתים, סברתי.
התיישבתי בקרון הקבוע
מזגן נפלא
הים וספינות באופק, מימין
הרי הכרמל משמאל
אני, בהתרגשות
ליום נהדר בעיר הגדולה.
צדקתי! קרון שקט,
נקי, מאפשר ריכוז
משהו נינוח, מרגש,
לקראת חוויות שתוכננו בקפידה.
שקט, עד התחנה שלפני אחרונה.
זו שהפכה את פני הנסיעה.
מלמטה נשמעו קולות צהלה
בוודאי גם הם כמוני נרגשים לבילוי
ביומו האחרון של השבוע.
בשנייה, הסתערו מהמדרגות
קבוצה של ילדים.
לא הספקתי להרים ראשי
הם אכלסו ארבעה מושבים
בשכנות לשלי.
מיד אחריהם מטפסים
שני זוגות הורים
עמוסים בתרמילים
תופסים מקומם
שניים מאחורי הילדים.
שניים, מולי.
הקרון כמרקחה
ההורים מנהלים שיח ערני וקולני
על אמצעים אלקטרוניים לחיסכון בחשמל,
מספסל לספסל מתרוממים קמעא
כדי לעדכן מידע על מוצרים חדשים במחלקה.
הילדים …. מוציאים את מרכולתם
יד אחת אוחזת פיתה שכנראה מעט יבשה
מתפוררת אט אט על הרצפה
יד שניה, משקיעה מאמץ להפעיל מכשיר נייד.
״אין סוללה, למה לא טענת?״
נשמעה צעקה
״טענתי, לא שמתי לב שיש בעיה״
מתנצל האב
״אז מה אתה רוצה שאעשה עכשיו?״
מקשה הילד.
מיד רגליו נישאות מעלה
בבעיטה לזה היושב מולו,
עיניו גיצי אש,
האם בקולה העדין והמנומס:
״לא עושים כך, חמודי״ מעירה.
חמודי ממשיך בשלו, חוטף מכשיר
מזה היושב מולו
ושוב האם בקולה הרגוע: ״רוצה שנחזור הביתה?״
״כן,״ עונה הילד, ״להביא את המטען!״
הרגליים מתרוממות בכעס על המושב
ופוגעות שוב בזה היושב מולו
״זה לא נראה לי״ פוסקת האם
"אז מה?״ משיב לה יורש העצר.
מאחור, אבא אחד יורד לשיחת טלפון
אמא אחרת מתגייסת לעזרת חברתה
מחייכת, מבקשת עזרה
״בואו נתנהג יפה״, בבקשה.
החבר׳ה צועקים, צוהלים, צוחקים
ארבעה קטנים כמו ארבעים
הרצפה מתכסה אט אט
בכל הטוב שהיה אי פעם בתרמילים.
השכנה מהמושב פונה להורים
״כשעליתם, היה כאן נקי….״
״אז מה״, עונה האב מהאגף האלקטרוני
של אחד המפעלים,
״מוכן להתחלף איתך
אני ארד עכשיו ואת… עם הילדים״