הצלקת – פתאום אין בית

קבוצת בנות מיוחדת במינה גדלה לה בנווה שאנן.

הדרך הביתה מבית ספר ״בארי״ תמיד ארכה וארכה וארכה, ואת פנינו קיבלו בבית תמיד, אימהות דואגות.
״היכן היית?, סיימת ב 11.50״, הוסיפה אמא לזעוף.
״הארוחה כבר מתקררת!״ סיימה לנזוף ואצבעה המתוחה הורתה לי להיכנס למטבח.

וכך היה, יום ביומו. מתחילות את דרכנו הביתה, מגיעות לרחוב ברל 24, מלוות את רבקה פינצ׳בסקי (פינצ׳י) הביתה, וממשיכות לחצות את הוואדי במעלה לרחוב חניתה.
שם, שוב עצירה, ורדי, ג׳ינג׳ית, אריאלה ואני משלימות עוד קצת חוויות וכל אחת מתפצלת לביתה.

הוואדי שלנו ידע קולות. קולות תנים על כל האוקטבות שהכרנו וגם שלא.
כשהייתי מתעוררת בבהלה בלילה, אבא נהג להרגיע אותי ״אלה דזשאַקאַלן, (תנין ביידיש) הכל בסדר.

לילה אחד, קולות הרעידו את הבית.
התעוררנו כולנו בבהלה, ופתחנו את תריס המרפסת בבית שלנו ברחוב שאול, שהשקיף על בית ספר ״בארי״, על רמות רמז, הכרמל וגם על בנין האוניברסיטה.
הפעם לא היו אלה ״השאקאלן״. עשן התמר וכסה את מופע הירח, את תאורת הרחוב.

הבנו שמשהו רע קרה.

אמא שלפה את המשקפת המקצועית שאבא קנה לה מתנה ואיתה הייתה משקיפה על חצר בית ספר ״בארי״, ומדווחת לי: ״מוטי לא נכנס לשיעור, תראי, הוא קולע לסל כעת״.

המשקפת הזו עברה מעיניים קטנות לגדולות, מה שהצלחנו להבין, הצלחנו. אבל קולות האמבולנסים ומכבי האש, לא הותירו מקום לספק. ״אולי שריפה? מישהו שכח גז פתוח?״ אמרה לי אמא.
רגע״זה הבית של רבקה פיצ'בסקי , צעקתי״

הבית שאני נכנסת אליו כמעט כל יום ובימי שישי יושבת סביב שולחנם לא מעט לקידוש. אמא הכירה היטב את אבא של רבקה פישל ואת אמא שלה רחל ואפילו את גרשון הקטן. הנהנה בראשה ואמרה לי: ״כן, זה הבית שלהם. הם בקומה שלישית והעשן פרץ מקומה ראשונה״.

הבוקר הפציע, פגשנו את רבקה. ילדה קטנה שלא הספיק להימלט אחרי אביה ואחיה הקטן עד לקומה הראשונה. קפצה מקומה שניה לטרמפולינה שהכינו לה מכבי האש למילוט, ומשם הובלה לבית של קלרה פלוגר, אחות בית הספר שגרה ממש בשכנות.

בפיגוע הזה נהרגו בני הזוג מינקוביץ מקומה ראשונה ודירתם נהרסה כליל. 
את הבית ברח ברל 24 שיקמו לאט לאט.
את  הטראומה שעברה רבקה ובני משפחתה, קשה לעמעם למרות כמעט שישים השנים שחלפו.

כשנחת טיל הצוררים על הבית ברחוב שמשון ובו נרצחה משפחה. ארבעה בני משפחה אחת ורבים רבים נותרו ללא קורת גג מברכים ״הגומל״

אני מבינה שלמרות שאין כותרות לעניין פגיעות בנפש, מלוות חיים שלמים.